מראה מקום: פדאור 13 (39) 440

 

 

 

 

 

 

 

 

 

513333587

 

 

 

השופט י' עמית:

 

1. המערער, קטין יליד 8.3.1995, הגיש תביעה לפיצויים לאחר שנורה באירוע שהתרחש ביום 27.4.2004 בטול-כרם. על פי הנטען בכתב התביעה, המערער, שהיה בעת האירוע בן 9, יצא מביתו כדי לקנות לחם וכריך מהמכולת הקרובה לביתו, אך בדרכו נורה בראשו מתוך נגמ"ש של צה"ל שהיה במקום. עוד נטען בכתב התביעה, כי במועד הרלבנטי לתובענה לא היו אירועים שהצדיקו ירי של כוחות הביטחון במקום, בוודאי לא כלפי המערער שנפגע כעובר אורח תמים.

 

2. בפני בית המשפט קמא הובאו הראיות והעדויות הבאות: עדות המערער ומספר עדים מטעמו; עדויות שניים מהחיילים שהיו בנגמ"ש – מפקד הנגמ"ש לירז והקלע גרשון; רס"ן דותן אשר פיקד על הצוותים ששהו אותה עת במחנה הפליטים בטול-כרם; שלושה חוקרים פרטיים שהופעלו על ידי המדינה; תמלילי חקירות מצ"ח ויומני המבצעים.

93537911280

 

בית משפט קמא בחן, כהרגלו, בדקדקנות ובפרטנות את הראיות שהובאו בפניו, ולאחר ש"פירק לגורמים" כל ראיה וראיה, תוך הצלבתה עם הראיות האחרות, הגיע למסקנות הבאות, שאותן אתמצת להלן

 

נדחתה גרסתו של המערער כי היה בבחינת הולך רגל תמים, ונקבע כי המערער "נטל חלק פעיל ביידוי האבנים לעבר הנגמ"ש, ונפגע בשעה שעמד ליד צעיר שהחזיק בידיו דבר-מה שאותו צעיר עמד לזרוק לעבר הנגמ"ש", צעיר אשר ככל הנראה נמנה על הפצועים הפלסטינים שהיו באותו יום בטול-כרם, כפי שעולה מיומני המבצעים והדו"חות.

 

נקבע, כי הכוח בנגמ"ש המבודד מצא עצמו מותקף על ידי ההמון, כאשר ההתקפות החוזרות והנשנות לעבר הנגמ"ש כללו ידוי אבנים ובלוקים ובקבוקי תבערה רבים שהספיגו את הנגמ"ש בבנזין ובסולר, כאשר במהלך האירוע המתמשך אחזה מספר פעמים אש בתוך תא הלוחמים בנגמ"ש, ובאחת הפעמים אף אחזה אש במדים של לירז. במצב דברים זה, נקבע כי הלוחמים היו במצב של סכנת חיים, וכי מהעדויות של גרשון ולירז, שהיו מהימנות על בית המשפט, הירי בוצע לעבר בחור שעמד להשליך בקבוק תבערה לעבר הנגמ"ש, והמערער נפגע מהירי עודנו עומד ליד אותו בחור.

 

אביא חלק קצר מהדברים, בלשונו של בית משפט קמא:

 

"אינני רואה סיבה כלשהיא להטיל ספק במהימנות עדויותיהם של גרשון ולירז על סכנת החיים שבה הם חשו בהיותם בנגמ"ש, וזאת כמובן לא מחמת יידוי האבנים, אלא מחמת בקבוקי התבערה שנזרקו לעבר הנגמ"ש, שבהדרגה נספג בסולר, דבר שאף גרם לכך שפרצו דליקות שאחת מהן גם אחזה בבגדיו של לירז וכובתה (עדות גרשון בעמ' 57 לפרוט' ש' 14 עד 17).

 

הסכנה שבה עמד צוות הנגמ"ש בנסיבות אלה היא ברורה: להיחשף לפרוץ שריפה בתוך הנגמ"ש מחמת בקבוקי התבערה הנזרקים לעבר הנגמ"ש, שהתחיל כאמור להיות ספוג בסולר, או לנטוש את הנגמ"ש ולהיות חשוף למתקהלים באיזור המוקאטעה, דורשי רעתם של חיילי הנגמ"ש.

 

במצב דברים זה לא ניתן לבוא בטרוניה אל החייל שביצע ירי לעבר אותו אדם שהוא זיהה אותו כמגיח פעם אחר פעם מעבר לחומה שהיתה במקום, וזורק בקבוקי תבערה לעבר הנגמ"ש".

 

במישור המשפטי קבע בית המשפט כי הירי נעשה במסגרת פעולה מלחמתית, הן על פי הלכת בני עודה (ע"א 5964/92 בני עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 1 (2002)) והן על פי הגדרת "פעולה מלחמתית" לאחר תיקון מספר 4 משנת 2002 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952.

 

לסופו של דבר, נדחתה התביעה והמערער חוייב בהוצאות בסך 10,000 ₪.

 

3. על כך נסב הערעור שבפנינו.

 

אקדים ואומר, כי רובו ככולו של הערעור נסב על קביעות עובדות ומהימנות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. המערער הציג סתירות מדומות ומלאכותיות בדברי לירז וגרשון, שלא מצאתי בהן ממש. המערער לא התמודד כלל עם מסקנות בית המשפט לגבי גירסתו שלו, ודי אם אומר כי מחקירתו הנגדית של העד המרכזי מטעם המערער עולה כי אותו עד אף אמר למערער להסתלק מהמקום בשל הסכנה. ככלל, נתבע אינו אמור להוכיח באלו נסיבות נפגע התובע, ומשנמצאת גרסתו של תובע שקרית, ברגיל, די בכך כדי לדחות את התביעה. במקרה דנן, משנמצאה גרסת המערער שקרית, במובן זה שלא נפגע כהולך רגל תמים אלא כמי שנטל חלק בידוי האבנים ובקבוקי התבערה, ייתכן כי היה די בכך כדי לדחות את התביעה. כאמור, בית משפט קמא לא הסתפק בכך אלא בחן פוזיטיבית את ראיות המשיבה והגיע למסקנות אליהן הגיע.

 

4. המערער הרבה להשתמש בכתב הערעור ובסיכומיו בטענות נוסח "לא יעלה על הדעת", אך לא מצאתי ממש בדברים. כך, לדוגמה, הביע המערער את תדהמתו מעדותו של לירז, אשר סיפר בעדותו כי נרתע בצורה מהירה לאחור על מנת להימנע מהאש שחדרה לנגמ"ש וכמעט שרפה לו את הפנים, תוך שהוא משווה ומדגים באולם את התנועה המהירה שעשה לסרט "מטריקס". המערער תמה הכיצד ניתן לסמוך על חייל אשר במעמד רציני בבית המשפט משווה דבר מה לסרט המטריקס, סרט אלים שבו הטובים יורים ברעים? מכאן טענת המערער, כי "יש להטיל ספק גדול בכל מילה שמוציא מפיו אדם שמדגמן תנועה אקרובטית" שמקורה בסרט מטריקס.

 

אותיר לקורא לשפוט אם הדגמת התנועה על ידי השוואתה לסרט "מטריקס" פוגעת באמינות העד. בא כוח המערער לא הבהיר האם כוונתו למטריקס 1, 2 או 3, אך אניח כי כוונתו לכל שלושת הסרטים בהם הגיבורים הרעים והטובים (ולא רק "האחד") חומקים כברק מכדור שנורה אליהם, או מפליאים מכותיהם זה בזה או זו בזה. כשלעצמי, איני רואה כל בעיה בעדותו של לירז בשל כך, והעד, כמשיח לפי תומו, אך ביקש להדגים ספונטנית תנועה מהירה, ומן הסתם עשה זאת באיטיות רבה בהרבה מזו שבסרטי המטריקס.

 

5. טענה נוספת של המערער היא, כי הכוח נקלע ברשלנותו למצב מסכן חיים.

 

גם בטענה זו איני רואה ממש. השאלה אם פעולה מסויימת נופלת בגדר "פעולה מלחמתית" אינה קשורה לשאלה כיצד נוצרה הסיטואציה המלחמתית. גם כוח שהתרשל וטעה בניווט בשטח – ולא זה המקרה שבפנינו – ועקב כך נקלע למצב של סכנת חיים נוכח "פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות", נכנס להגדרה של פעולה מלחמתית.

 

6. אף אין ממש בטענת המערער כי היה על חיילי הנגמ"ש להשתמש באמצעי כריזה ואמצעים לפיזור הפגנות קודם הירי. האירוע מושא דיוננו התרחש לאחר שעות בהן הותקף הנגמ"ש המבודד ולאחר שהלוחמים מתוכו כבר עשו שימוש באמצעים לפיזור הפגנות שלא הועילו.

 

7. המערער הלין על כך שהמדינה לא הביאה לעדות את שני החיילים הנוספים שהיו בנגמ"ש. לשיטתו, אילו היו מובאים לעדות, יתכן שהיה חוקר אותם ונעזר בעדותם כדי לקעקע את עדויותיהם של לירז וגרשון.

 

מעבר לכך שמדובר בספקולציה, ומעבר לכך שהמדינה לא מצאה טעם לזמן חיילים אלה מאחר ששניהם לא ראו את אירוע הירי עצמו (האחד היה הנהג והשני ישב ופניו לכיוון ההפוך), הרי שבית משפט קמא מצא לאפשר למערער לזמן את שני החיילים הנוספים לעדות, אם ירצה בכך, אך המערער נמנע מלזמנם. משכך, אין למערער פתחון פה בנושא.

 

8. למערער נמסרו כל חומרי החקירה במצ"ח, כאשר שמות המשפחה של החיילים נמחקו. לאורך כל הדיון בבית המשפט המחוזי חזר המערער ודרש לקבל את שמותיהם המלאים של החיילים, ובית משפט קמא דחה וחזר ודחה בקשות חוזרות ונשנות אלה. על כך חזר המערער גם בערעורו, בסיכומיו ובמהלך הדיון בפנינו, ודרש במפגיע פעם אחר פעם לחשוף את השמות המלאים של החיילים. לשאלתנו הכיצד יש בכך כדי לקדם את עניינו של המערער, טען ב"כ המערער, כי אם היה יודע את שמותיהם המלאים של החיילים, יכול היה לבדוק אודותיהם ב"גוגל" או לבחון את עברם הפלילי, על מנת לערער את מהימנותם. עוד טען המערער, כי על מנת למחוק את שמות המשפחה של החיילים היה על המשיבה להוציא תעודת חיסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971.

 

עוד בהקשר הראייתי, הלין המערער על כך שלא נמסר לו התחקיר הצבאי שנערך בהקשר לאירועים מושא הדיון.

 

9. אפתח בנושא התחקיר. סעיף 539א לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, קובע הן חיסיון והן אי קבילות של תחקיר צבאי, כך שהמערער לא היה זכאי לעיין בתחקיר או לעשות בו שימוש בבית המשפט. חיסיון התחקיר הצבאי, על טעמיו והרציונלים שבבסיסו, נדון בהרחבה על כל היבטיו על ידי השופטת ארבל בבג"ץ 2366/05 עטווה אלנבארי נ' ראש המטה הכללי בצה"ל (29.6.2008) ואיני רואה להרחיב בנושא.

 

10. אשר למחיקת שמות המשפחה של החיילים, אומר בקצרה כי לא ראיתי טעם של ממש בחשיפת השמות. בזהירות הדרושה אומר, כי נוכח הבקשות החוזרות ונשנות של המערער בנושא זה, הן בערכאה הדיונית והן בפנינו, התעורר בליבי החשש שמא נועדה הבקשה להלך אימים על החיילים-העדים. מכל מקום, אין ממש בספקולציה של ב"כ המערער לפיה אם היו נמסרים לו השמות המלאים של החיילים יכול היה לעשות בכך שימוש לקידום עניינו של המערער. פשיטא, כי אין לבעל דין זכות מוקנית לדרוש חשיפה של עבר פלילי של עד. כך לגבי בקשת נאשם בדין הפלילי (בש"פ 5881/06 בניזרי נ' מדינת ישראל (7.2.2007)), וכך בדרך של קל וחומר לגבי בקשת תובע במשפט אזרחי. זאת, נוכח החיסיון היחסי הקבוע בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (ראו והשוו להחלטתי בת.א. (מחוזי חי') 688/02 החסוי משה בן הרואה נ' טארק בדיר ואח' (10.12.2002). באותו מקרה נעתרתי לגילוי הרישום הפלילי של אחד הנתבעים). ובכלל, אין בעל דין רשאי לצאת ל"מסעות דיג" באזורים לא רלבנטים למשפט, כך בגילוי מסמכים וכך בחקירת עדים.

 

11. אף איני מקבל את הטענה כי היה על המדינה להוציא תעודת חיסיון אך ורק לצורך חיסוי השמות המלאים של החיילים. אבהיר בקצרה את עמדתי.

 

לצד החסיונות קיימים אינטרסים מוגנים שהמשפט חפץ ביקרם, ואשר אינם מוגדרים במשפט כחיסיון. דוגמה מובהקת לכך הוא אינטרס הפרטיות, אשר אינו מוגדר כאחד החסיונות בפקודת הראיות או בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, אך מוכר וזוכה להגנה מעשה של יום ביומו, בכל בתי המשפט, בכל הערכאות ובכל סוגי ההליכים. כך, לדוגמה, בהליך פלילי, רשאית התביעה - מבלי להוציא תעודת חיסיון - להשחיר קטעים מהודעתה של מתלוננת-נפגעת בעבירת מין, מקום בו הקטע המושחר אינו נוגע לנאשם ולכתב האישום, ומנגד, עלול לפגוע בפרטיותה של המתלוננת. על אחת כמה וכמה בהליך אזרחי, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעד, כמו במקרה שבפנינו, ועל אחת כמה וכמה כאשר המידע מושא המחיקה אינו רלבנטי כלל (שאז אף אין צורך לאזן בין האינטרסים הנוגדים).

 

השמות המלאים של החיילים אינם רלבנטיים למושא הדיון, ולא ראיתי כיצד היה בחשיפתם כדי לקדם את עניינו של המערער. מנגד, במציאות דהאידנא, חשיפה מיותרת של שמות חיילי צה"ל עלולה לפגוע בהם, והדברים מובנים.

 

11. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור, והרבה לפנים משורת הדין, ללא צו להוצאות.

 

511165827

ניתן היום, כ"ב באייר התשע"ג (2.5.2013).