מראה מקום: פדאור 16 (60) 144

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

513870504

 

 

 

 

עתירה כנגד החלטת המשיב בגדרה נדחתה בקשתו של העותר לקבלת מעמד מכוח נוהל מתן מעמד להורים לחייל/ים (נוהל מספר 5.2.0036 של רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול; להלן: נוהל מתן מעמד להורים לחיילים), מן הטעם שכניסתו לישראל נעשתה על סמך ידיעות כוזבות.

93538448197

 

רקע

 

1. העותר, שאינו יהודי, עלה לישראל בשנת 1992 עם אשתו - גרושתו כיום - שהייתה זכאית עליה לפי חוק השבות, התש"י-1950, ובנם, שהיה אז קטין. בשנת 1995 פנתה גרושתו של העותר למשרד הפנים בטענה כי בני הזוג החלו בהליכי גירושין עוד טרם עלו ארצה, וכי במועד העלייה כבר היו פרודים. בעקבות כך נערך לעותר שימוע, וביום 12.11.1996 הוחלט לבטל את אשרת העולה והאזרחות הישראלית שהיו ברשותו, מן הטעם שאלו התקבלו במרמה.

 

2. העותר עתר לביטול ההחלטה בדבר שלילת האזרחות לבית משפט זה (בג"ץ 9006/96). במסגרת העתירה, הוגשה הודעה מטעם פרקליטות המדינה לפיה שר הפנים עומד על החלטתו לביטול האזרחות, אך יעניק לעותר אשרת א/5, אשרה של תושב ארעי, למשך שנה אחת, שתחזור ותיבחן בהתאם לשינוי הנסיבות. בעקבות כך, חזר בו העותר מעתירתו, וביום 24.2.1998 העתירה נמחקה תוך שמירת טענות העותר (השופטים ת' אור, ט' שטרסברג-כהן, ו-ד' ביניש; להלן: פסק הדין הראשון).

 

3. במשך תקופה ממושכת לאחר מכן, לא פנה העותר בבקשה כלשהי להסדרת מעמדו. העותר טוען, כי הבין מפסק הדין הראשון כי מעמדו הוסדר, וכי אלא אם יתקיים שינוי נסיבות, זה ימשיך לעמוד על כנו; ואילו המשיב ציין, כי בשנת 2005 נעצר העותר בשל שהייה בישראל שלא כדין, והוצא נגדו צו משמורת וצו הרחקה מישראל. לפי תגובתו המקדמית של המשיב, ביום 5.4.2005 הוחלט לשחרר את העותר ממשמורת בכפוף להפקדת סכום כסף להבטחת יציאתו מהארץ או הסדרת מעמדו. לאחר מכן פנה העותר במכתב למשרד הפנים בבקשה להסדרת מעמדו, אך ככל הנראה לא ניתנה החלטה מהותית בעניינו. עולה מתגובתו המקדמית של המשיב, כי ביום 25.7.2005 החליט בית הדין לביקורת משמורת על הארכת תקופת שהותו של העותר בישראל בערבות עד קבלת עמדת משרד הפנים בעניינו.

 

4. ביום 17.9.2009 הגיש העותר עתירה נוספת לבית משפט זה (בג"ץ 7485/09), בה נטען כי ההחלטה של משרד הפנים לשלול את אזרחותו מלכתחילה לא הייתה מוצדקת, וכי קיימים טעמים המצדיקים מתן מעמד לעותר. ביום 25.1.2010, לאחר דיון בעתירה, חזר בו העותר מעתירתו בהמלצת בית המשפט, על בסיס ההנחה כי בידו לפנות למשרד הפנים בבקשה מתאימה להסדרת מעמדו. בפסק הדין צוין כי בא-כוח המדינה הודיע כי בקשה כזו תטופל ותתקבל בה החלטה לא יאוחר משישה חודשים ממועד פסק הדין, וכי על העותר להגיש את הבקשה תוך ששים יום (השופטים א' פרוקצ'יה, א' חיות ו-י' דנציגר; להלן: פסק הדין השני).

 

5. לאחר מתן פסק הדין השני פנה העותר למשיב בבקשה להסדרת מעמדו, אך הבקשה לא נקלטה בשל חוסר במסמכים. ביום 27.7.2010, במסגרת העתירה הנ"ל בבג"ץ 7485/09, הגיש העותר בקשה לביזיון בית משפט, בטענה כי יש לוותר על המצאת המסמכים שלא עלה בידיו להמציא, וכי נוכח פסק הדין השני, היה על המשיב להכריע בעניינו עד ליום 24.7.2010. בקשתו זו נדחתה ביום 25.8.2010 (השופטים א' פרוקצ'יה, א' רובינשטיין ו-ס' ג'ובראן).

 

6. בנובמבר 2014 פנה העותר פעם נוספת למשיב על-מנת להסדיר את מעמדו מכוח נוהל מתן מעמד להורים לחיילים. בעקבות פנייה זו נערך שימוע בנוכחות העותר ובנו החייל. ביום 14.12.2015 נמסר לעותר כי הוחלט לדחות את בקשתו לפי הנוהל, כיוון שלפי סעיף ג.16 לנוהל, הוא אינו חל על מי שנכנס לישראל על סמך ידיעות כוזבות. צוין כי העותר רשאי להגיש ערר על החלטה זו תוך 21 יום.

 

7. העותר הגיש ערר כאמור רק כעבור חודשיים. ביום 22.2.2016 נענה העותר כי לא ניתן לטפל בערר שהגיש בשל נוהל קליטת בקשות ועררים על החלטות בלשכת רשות האוכלוסין (נוהל מספר 1.6.0001), הקובע כי ערר שיוגש לאחר 21 יום - לא יטופל.

 

העתירה

 

8. לאחר קבלת ההחלטות האמורות הגיש העותר את העתירה דנא, בה טען כי יש לבטל את החלטת המשיב ולתת לו מעמד בישראל. העותר העלה טענות כנגד ההחלטה לשלול את אזרחותו מלכתחילה, וטען כי היא התבססה על הצהרה כוזבת של גרושתו לפיה השניים היו גרושים עוד לפני עלייתם ארצה, בשל רצונה להתנקם בו באותה העת. העותר טען כי מאז פסק הדין הראשון, המשיב לא הזמין אותו לדון בבדיקת הארכת מעמדו בארץ, כי לא חל "שינוי" מאז פסק הדין הראשון שהצדיק שינוי במעמדו של העותר וכי לא ניתנה לו זכות טיעון בטרם ההחלטה העדכנית בעניינו. העותר טען כי מרכז חייו בישראל, וכן פירט טעמים הומניטריים המצדיקים, לשיטתו, מתן מעמד עבורו בישראל.

 

לשלמות התמונה יצוין כי העותר עתר, בצד עתירתו, למתן צו ביניים שימנע את הרחקתו מהארץ, וביום 29.3.2016 ניתן צו ארעי כאמור.

 

9. בתגובתו המקדמית טען המשיב כי יש לדחות את העתירה על הסף נוכח קיומו של סעד חלופי - פנייה לבית המשפט לעניינים מינהליים המוסמך לדון בעתירות נגד החלטות בענייני מינהל אוכלוסין שהתקבלו לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל). המשיב ציין, כי על אף שעל-פני הדברים דומה שחלף המועד להגשת עתירה מינהלית, הקבוע בתקנה 3 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות), אין בכך כדי לגרוע מהמסקנה שיש לדחות את העתירה על הסף בשל קיומו של סעד חלופי כאמור. לשיטת המשיב, העותר יהיה רשאי להגיש לבית המשפט לעניינים מינהליים בקשה להארכת מועד, ובית המשפט יכריע בה כחוכמתו (בהפנייה לבג"ץ 5324/12 עמותת מוסדות אוצרות החיים נ' משרד החינוך, פסקה 6 (8.8.2012)). עוד ציין המשיב, כי ההחלטות בעניין שהייה בישראל נמנות על ההחלטות שניתן להגיש לגביהן ערר לבית הדין לעררים שהוקם לפי חוק הכניסה לישראל, שהחלטותיו נתונות לערעור מינהלי בבית המשפט לעניינים מינהליים. עם זאת, ההחלטות בעניינו של העותר התקבלו בלשכת רשות האוכלוסין בעפולה, במחוז הצפון, מחוז אשר טרם הוקם בו בית דין לעררים, ומשכך, הדרך לתקוף את החלטותיה היא בעתירה מינהלית.

 

10. העותר התבקש להגיב עד ליום 25.7.2016 לעניין קיומו של סעד חלופי. ביום 29.9.2016, לאחר שנשלחה התראה ממזכירות בית המשפט, ובטרם הוגשה הודעה כלשהי מטעם העותר, הורה כב' הרשם ג' לובינסקי זיו על מחיקת העתירה מחמת חוסר מעש. העותר הגיש בקשה לביטול פסק הדין, בצירוף תגובתו לעניין הסעד החלופי, בגדרה טען כי ההליכים בעניינו התמשכו שנים בבית משפט זה, וכי החלטות המשיב היו בניגוד להסכמות שהושגו בין הצדדים בגדר פסק הדין השני. העותר ביקש כי אם יוחלט כי יש מקום להגיש את העתירה לבית משפט לעניינים מינהליים, תימחק עתירתו ותושב האגרה ששילם.

 

המשיב לא התנגד לבקשה לביטול פסק הדין, אך חזר על עמדתו כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. בהמשך לכך, ביטל הרשם את פסק הדין מיום 29.9.2016, והעתירה הועברה לטיפולנו.

 

דיון והכרעה

 

11. דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי בדמות פנייה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

 

12. ההחלטות האחרונות בעניינו של העורר, שכנגדן הוגשה העתירה, הן החלטות שהתקבלו בלשכת עפולה של רשות האוכלוסין וההגירה בבקשתו לקבל מעמד בישראל מכוח נוהל מתן מעמד להורים לחיילים ובהתאם להוראותיו. זו החלטה של רשות בעניין שהייה וישיבה בישראל, אשר על-פי חוק הכניסה לישראל, ניתן להגיש עליה ערר לבית דין לעררים, ועל החלטת בית הדין, ניתן להגיש ערעור מינהלי לבית המשפט לעניינים מינהליים (סעיף 13לא לחוק הכניסה לישראל). דא עקא, בית דין כזה טרם הוקם במחוז הצפון, כפי שמסר המשיב. לפיכך, הדרך לתקוף את החלטות הרשות היא בהגשת עתירה מינהלית לבית משפט לענינים מינהליים, לפי סעיף 5(1) ופריט 12(1) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (ראו גם בג"ץ 4792/15 אוליאל נ' משרד הפנים (8.10.2015)). ככלל, משעומד לעותר סעד חלופי, אין מקום שבית משפט זה יידרש לעתירה (בג"ץ 1664/13 ‏אלה נ' משרד הפנים (7.3.2013); בג"ץ 184/13 זיד נ' משרד הפנים - מדינת ישראל‏ (4.7.2013)).

 

13. המועד להגשת עתירה מינהלית קבוע בתקנה 3 לתקנות. על-פי תקנה 3(ב) לתקנות, ככל שלא נקבע מועד בדין להגשת עתירה, היא תוגש "בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם". אכן, דומה כי מועד זה חלף זה מכבר. עם זאת, לבית המשפט לעניינים מינהליים נתונה הסמכות להאריך מועד כאמור, לפי תקנה 3(ב) לתקנות. ככל שייטען על-ידי המדינה בבית המשפט לעניינים מינהליים לשיהוי, יש להניח שתובא בחשבון עובדת היותה של העתירה תלויה ועומדת בפני בית משפט זה.

 

14. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. בשל נסיבותיו של העותר, לא ייעשה צו להוצאות. הבקשה לעניין החזרת האגרה תועבר להכרעת כבוד הרשמים.

 

ניתן בזאת צו המונע הרחקתו של העותר מהארץ למשך 30 ימים מיום מתן פסק דין זה, במהלכם יוכל לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים, שם יוכל, במידת הצורך, אף להגיש בקשה לסעד זמני.

 

ניתן היום, ‏י"ג בחשון התשע"ז (‏14.11.2016).

 

510628910