מראה מקום: פ"ד מ (3) 624
ערעור אזרחי מס' 69/85
1. יחזקאל להבי
2. זאב להבי
נגד
1. רשות הפיתוח
2. מדינת ישראל
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים [28.8.86]
לפני השופטים ש' לוין, ש' נתניהו, י' מלץ
המשיבות הגישו ב-1978 נגד המערערים תביעה לסילוק יד ממקרקעין, שעובדו על-ידי אביהם ולאחר מכן על-ידיהם החל מ-1934. ב-1935 נרשמו המקרקעין על שם אנשים אחרים, במסגרת הליכי הסדר מקרקעין, וכשאלה הפכו לנפקדים, נרשמו המקרקעין ב-1955 על שם רשות הפיתוח. תביעת המשיבות נדחתה בבית-משפט השלום עקב התיישנות, אולם ערעורן התקבל בבית המשפט המחוזי. מכאן ערעור זה, שנסב על שאלת זכותם של המערערים להתגונן בטענת ההתיישנות כנגד התביעה לסילוק יד.
בית המשפט העליון פסק:
א. רישום מקרקעין בפנקס מבטל כל זכות הסותרת אותו.
ב. (1) חוק נכסי נפקדים, תש"י-1950, הוא אמנם החוק המיוחד, המסדיר את ענייניהם של נפקדים ונכסיהם, אך חוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958, הוא החוק המיוחד, המסדיר את תקופות ההתיישנות, חישובן ותקופות שאינן במניין החישוב.
(2) תקופת הנפקדות של הבעלים הרשומים אינה מפסיקה את מרוץ ההתיישנות.
(3) ההתיישנות על-פי חוק ההתיישנות היא התיישנות דיונית ולא מהותית. כך גם הייתה ההתיישנות על-פי סעיף 20 לחוק הקרקעות העותמני.
= 625 =
(4) על שני מבחנים חייבת החזקה לענות, כדי שתעלה טענת ההתיישנות על-פי סעיף 20 לחוק הקרקעות העותמני: האחד הוא כי החזקה צריכה להיות "חזקה נוגדת", חזקה שאינה יונקת מזכותם של הבעלים אלא נוגדת את זכותם של אלה; המבחן השני, הנוסף, הוא, כי החזקה צריכה לבוא מכוח טענת זכות בעלות של המחזיק.
(5) יש שחזקה שתחילתה נובעת מזכות הבעלים, מהסכמתם או מרשותם, הופכת מאוחר יותר לחזקה, הנוגדת את זכות הבעלים, ויש שהחזקה תחילתה חזקה הנוגדת את זכות הבעלים, אך כשהיא מתמשכת זמן רב, עשויה היא, בנסיבות מסוימות, להפוך לחזקה בזכות הבעלים. כך הוא, כשהיא מעידה שהבעלים השלימו בזמן מן הזמנים עמה, ובשתיקתם התירו את המשכה.
(6) המסקנות עשויות להיות אחרות, כשמדובר במי שהיה שוכר או בר- רשות, והשכירות נסתיימה או תקופת הרשות פגה, כי אז עליו להוכיח, כי חל שינוי במעמדו. כן עשויות המסקנות להיות אחרות, כאשר מדובר במי שחזקתו הייתה נוגדת מלכתחילה, ולא החלה בשכירות או ברשות, שאז הנטל על התובע.
(7) נסחי הרישום אינם ראיה קבילה לסתור את היותם של המערערים בעלי זכות בנכס. הראיה הקבילה היחידה למטרה זו היא הודאתו של הנתבע.
פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1]
[2]
[3]
[4]
[5]
[6]
[7]
פ"ע לה 403.
[8]
[9]
[10]
[11]
[12]
[13]
[14]
[15]
16]
= 626 =
[17]
[18]
[19]
פ"ע כג 203.
פסקי-דין ארצישראליים שאוזכרו:
[20] C.A. 161/46 GHAFIR V. PALESTINE PLANTATIONS LTD. [1947] 2
.A.L.R. 544
הערות:
להתיישנות
זכות במקרקעין ראה:
ערעור
ברשות על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיא מ' בן-דור
והשופטים מ' טלגם, מ' אילן) מיום 17.6.84 ב
ש' ליפשיץ - בשם המערערים;
א' רוטר, סגן לפרקליטמחוז המרכז - בשם המשיבות.
פסק-דין
א. העובדות
1. החלקות, ששטחן הכולל כ-30 דונם, נמצאות דרומית לקיבוץ שפיים, והן מוחזקות ומעובדות על-ידי המערערים, האחים יחזקאל וזאב להבי.
הליכי הסדר מקרקעין באזור שבו כלולות שתי החלקות הסתיימו בשנת 1935.
ביום 13.1.35 נרשמו החלקות על שם שמונה אנשים מבני אל-גרבילי, אל- יוסוף, ואל-קיראם (להלן - הבעלים). הודעה על הדבקת לוח הזכויות התפרסמה בע"ר 490 מיום 24.1.35. ביום 4.10.35 נרשמה עיסקת מכר בחלקיו של אחד הבעלים הנ"ל. לימים הפכו הבעלים לנפקדים. ב-23.2.55 נרשמו החלקות על שם רשות הפיתוח.
= 627 =
עלפי מימצאיו של בית-משפט השלום, שנשארו על כנם בפסק הדין שבערעור, החל אביהם המנוח ומורישם של המערערים (להלן - האב) להחזיק בחלקות הנ"ל ולעבד אותן כבר בשנת 1934. בניו, המערערים, נולדו וגדלו שם ועזרו על-יד אביהם בעיבוד החלקות מקטנותם. הם המשיכו להחזיק בן ולעבדן גם לאחר פטירתו ברציפות במשך כל התקופה עד כה.
ב. ההליכים בערכאות הקודמות
2. כשסיימה הערכאה הראשונה את שמיעת הראיות, הורתה ביום 11.12.81 על הגשת סיכומים בכתב. על בא-כוח התובעות (המשיבות) הוטל להגיש את סיכומיו תוך 45 יום מקבלת סיכומי בא-כוח הנתבעים (המערערים). בא-כוח המערערים הגיש את סיכומיו במועד. לא כן בא-כוח המשיבות (אותה עת). רק כחמישה חודשים לאחר עבור המועד שהוקצב לו, ולאחר שקיבל הודעהעל מועד שימוע פסק הדין, פנה וביקש הארכת המועד להגשת סיכומיו. בקשתו נדחתה, ופסק-דין מנומק ניתן במועד שנקבע לשימועו.
המערערים קובלים על כי הערכאה הראשונה נתנה פסק-דין מנומק במקום לדחות את התביעה, ללא נימוקים, מכוח סמכותה שבתקנות 157 ו-161 של תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, שהיו אז בתוקף (ראה כיום תקנות 157 ו-160 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984).
חשיבותה של טענה זאת, שהמערערים הקדישו לה חלק נכבד מסיכומיהם, נפלאה ממני. גם אינני רואה, במה נפגעו זכויותיהם ואיזה עיוות-דין נגרם להם כתוצאה ממתן פסק הדין המנומק. מכל מקום, לאור תוצאות הערעור אין כל צורך לדון בטענה זו.
3. טענת ההגנה היחידה של המערערים היא טענת התיישנות. הערכאה הראשונה קיבלה את טענתם. בית המשפט המחוזי סבר, שהתביעה לא התיישנה, משני טעמים חלופיים: א) לא הצטברה התקופה הנדרשת להתיישנות התביעה ו- ב) חזקתם של המערערים לא הייתה "חזקה נוגדת".
ג. ההתיישנות - התקופה
4.תחילת התקופה
כפי שצוין, החזקתו של האב החלה כבר בשנת 1934, אך בצדק קבע בית המשפט המחוזי (בפסק הדין מפי סגן הנשיא מ' בן-דרור), כי מרוץ ההתיישנות החל רק ביום 13.1.35, היום בו נרשמו החלקות על שם הבעלים מתוקף הליכי ההסדר. קביעה זו בוודאי
= 628 =
"הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת את אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לענין זה".
וכזה
היה המצב גם בשעתו, לפי סעיף 43 של קודמתה, פקודת הקרקעות (סידור זכויות הקנין)
מ-1928. ראה
"אין לנו צורך לדון בשאלה מה היו זכויות המשיבים, לו הם היו מוכיחים שהחזיקו בחלקה במשך תקופת ההתיישנות ... התקופה שבה הם החזיקו בחלקה לפני ההסדר אינה באה בחשבון, מכיון שפעולת ההסדר מחקה את כל הזכויות הנוגדות ת הרישום, אם היו כאלה".
(ראה
גם:
מרוץ ההתיישנות החל לכן ב-13.1.35. החלקות הן מסוג "מירי", ועל סוגיית ההתיישנות בגינן חלות הוראות ההתיישנות שבסעיף 20 של חוק הקרקעות העותמני מ-1274 והסעיפים הקשורים בו.
5. אורך התקופה
6. רצף התקופה
לכאורה, בי עדיין מתעוררת השאלה, אם לא אירע תוך תקופת 25 השנים הנ"ל דבר, אשר הביא להפסקת תקופת ההתיישנות או להארכתה. בהקשר לכך יש לבחון את השאלות הבאות:
א. מה תוצאת העובדה שהבעלים הפכו לנפקדים?
= 629 =
ב. מה משמעותו של הרישום שנעשה על שם רשות הפיתוח בשנת 1955?
(1) תקופת הנפקדות
לפי אישורו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים, הבעלים הרשומים של החלקות הם נפקדים מתחילת שנת 1948. החלקות הפכו מאז ל"נכס נפקד" במובן חוק נכסי נפקדים והוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים מתוקף הוראת סעיף 4 לחוק.
"הודאה בכות הבעלים (הודאה עפ"י סעיף 9 של חוק ההתיישנות) מפסיקה את מירוץ ההתיישנות גם אם נטענה לידה טענת התיישנות...
יסוד
להשקפתו מצא סגן הנשיא בהלכות שנפסקו ב
= 630 =
שופטי ההרכב האחרים לא הצטרפו לדעה זו. לדידם די היה בנימוק אחר - הרישום בשם רשות הפיתוח - כדי להפסיק את תקופת ההתיישנות. דעתו של גן הנשיא בנושא הנפקדות אינה מקובלת גם עלי.
"בשטח מדינה, שמחמת התנאים שהיה נתון בהם שם מחמת היחסים שהיו שוררים בין אותה מדינה לבין מדינת ישראל לא יכול היה, הוא או בעל דינו, לקיים את הבירור המשפטי".
"בעל
דין" לגבי נכס המוקנה לאפוטרופוס על נכסי נפקדים מוגדר שם כ"מי שהיה בעל
הנכס האמור ערב ההקניה". בכך מוצה בחוק ההתיישנות ההסדר בדבר הפסקת תקופת
ההתיישנות בכל הנוגע לתקופת הנפקדות. הוראה זו אינה חלה בנסיבות מקרה זה. כל שהוכח
כאן, מתוך אישורו הנ"ל של האפוטרופוס לנכסי נפקדים, הוא, כי הבעלים
"עזבו את מקום מגוריהם הרגיל בא"י אל מקום שמחוץ לא"י ו/או אל מקום
בא"י שהיה מחזק אותה שעה בידי כוחות שבקשו למנוע הקמתה של מדינת ישראל או
שנלחמו בה לאחר הקמתה". אין חפיפה בין דרים אלה לבין דרישות סעיף 14, שלפיו
לא די בהיות בעל הנכס נפקד, אלא חייבים להתקיים בו כל אותם הנתונים המנויים בסעיף
14. האמור באישור הנ"ל מתיישב גם עם האפשרות, שהבעלים עזבו את ארץ ישראל
למדינה ידידותית, וכי לא הייתה כל מניעה שינהלו דיון משפטי בישראל (ראה
בחוק נכסי נפקדים אין הוראה מפורשת בדבר הפסקת תקופת ההתיישנות למשך תקופת הנפקדות. מה היחס בין ההוראה המפורשת שבסעיף 14 של חוק ההתיישנות לבין הוראות חוק נכסי נפקדים בסעיפים הנ"ל שפורטו על-ידי סגן הנשיא ושמהן הסיק את מסקנותיו העקיפות? חוק ההתיישנות הוא המאוחר משני החוקים הללו. חוק נכסי נפקדים הוא אמנם החוק המיוחד, המסדיר את ענייניהם של נפקדים ונכסיהם, אך חוק ההתיישנות הוא החוק המיוחד, המסדיר את תקופות ההתיישנות, חישובן והתקופות שאינן באות במניין החישוב. ללי הפרשנות הידועים, כי הוראות החוק המאוחר גוברות על הוראות החוק המוקדם, וכי הוראות החוק הספציפי גוברות על הוראות החוק הכללי, לא יהיו לנו לכן לעזר. בכל הנוגע לתקופת ההתיישנות, מורה לנו סעיף 27 של חוק ההתיישנות, כי אין החוק בא לפגוע בתקופת ההתיישנות הקבועה לעניין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך
= 631 =
"... אם כל שנקבע בהסדר המיוחד היא תקופת התיישנות קצרה יותר, כי אז יש להניח - בהעדר הוראות נוספות בחוק המיוחד - כי שאר ההסדרים הנורמאטיביים הקבועים בחוק ההתיישנות, כגון הארכת מועדי ההתיישנות, ממשיכים לחול...".
"... משקבע המחוקק את דין ההתיישנות, אין הפרשן בן-חורין לתת פטור מן הדין, רק משום שהוא היה מפסיק את ההתיישנות...".
= 632 =
כנגד תביעתם של הבעלים החוקיים. שאלה זו איננה נוגעת למניין תקופת ההתיישנות אלא לאופיה ולטיבה של החזקה הנדרשת מן הנתבע, הטוען להתיישנות. בנושא זה אדון בנפרד.
(2) רישום החלקה על שם רשות הפיתוח ב-155
"במידה שלפי חוק זה חלה התיישנות במקרקעי ציבור שאינם מקרקעי יעוד, לא תתחיל תקופת ההתיישנות לפני היום שנרשמו על שם בעליהם".
אין בסעיף זה שמירת זכויות מפורשת כזו שבסעיף 159(ב) לגבי התיישנות שקמה לפני תחילת החוק. מכאן טענת המשיבות, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות על-פי האמור בסעיף 113(ב) רק החל משנת 1955, שאז נרשמו החלקות על שם רשות הפיתוח, היא הבעלים שמחמת הרישום על שמה הפכו החלקות להיו מקרקעי ציבור. לו אכן כך, די היה בטעם זה בלבד כדי לדחות את טענת ההתיישנות בלי צורך לבחון את השאלה, אם הנפקדות מפסיקה את מרוץ התקופה, שהרי תקופת ההתיישנות של עשרים וחמש שנים לא הסתיימה עד 1955. כל שופטי ההרכב של בית המשפט המחוזי היו תמימי דעים, כי הוראת סעיף 113(ב) מכשילה את טענת ההתיישנות. בכך טעו.
= 633 =
"מה דינה של סוגית ההתיישנות לעניין שאלת
הרטרוספקטיביות? התשובה שנתן בית-משפט זה בשורה ארוכה של פסקי-דין היא, שלפי
הקונצפצה המקובלת עלינו היא שייכת לספירת המשפט הדיוני, אלא שלעניין זה יש להבחין
בין המקרים, שבהם טרם נסתיימה תקופת ההתיישנות לפי החוק המקורי ויצא דבר חקיקה
חדש, ששינה את התקופה המקורית, לבין המקרים בהם התקופה כבר נסתיימה, ובעל הדין,
שיכול היה להיזקק לה, זכה לחסינות:
יש מי שיאמר במקרה אחרון זה ש,זכות' מתחום
המשפט הדיוני הצמיחה זכות מהותית:
המסקנה לענייננו היא, שתביעה זו, שהתיישנה עוד טרם חוקק סעיף 113(ב), לא חלות עליה הוראות סעיף זה.
7. בכל הנוגע למניין תקופת ההתיישנות, התקופה הדרושה של עשרים וחמש שנים מלאה בטרם הוגשה התביעה.
. ההתיישנות - אופי החזקה
המבחן השני, הנוסף, הוא, כי החזקה צריכה לבוא מכוח טענת זכות בעלות של המחזיק. דבר זה נובע מהוראות הסיפא של סעיף 20, שאם הכיר המחזיק והודה, שחזקתו היא "חזקת מתערב", כי אז לא תעמוד לו ההתיישנות. הקבלתו של סעיף זה היא בסעיף
= 634 =
9. החזקה הנוגדת
[6] הנ"ל, בעמ' 278), אך עניין זה עולה להכרעה, רק "אם הוכיח התובע כי מקור החזקה של הנתבע הוא בשכירות או ברשות הבעלים". רק אז על הנתבע הממשיך להחזיק בקרקע אחרי גמר תקופת השכירות או הרשות להוכיח, כי החזקתו הנמשכת "פשטה את צורתה הקודמת ולבשה צורה הנוגדת את זכויותיו של הבעל הרשום... מחובתו להצביע על מעשה מסויים בזמן מסויים אשר בעטיו החלה החזקה הנוגדת שלו, ואשר מאז ועד להגשת התביעה עברה תקופת ההתיישנות... (שם, בעמ' 276).
יש
שחזקה, שתחילתה נובעת מזכות הבעלים, מהסכמתם או מרשותם, הופכת מאוחר יותר לחזקה,
הנוגדת את זכות הבעלים. ויש שהחזקה תחילתה חזקה הנוגדת את זכות הבעלים, אך כשהיא
מתמשכת זמן רב, עשויה היא, בנסיבות מסוימות, להפוך לחזקה מזכות הבעלים. כך הוא,
כשהיא מעידה שהבעלים השלימו בזמן מן הזמנים עמה ובשתיקתם התירו את המשכה. המחזיק
שהחזיק תחילה בניגוד לרצונם הפך לבר-רשות, ומאותה עת חדלה החזקתו להיות חזקה
נוגדת. ראה ב
אך בתביעת סילוק יד, אשר תוגש בסמוך לפני השלמת תקופת ההתיישנות, יטען המחזיק "בר רשות אני", ואילו הבעלים ישיבו: "לא כי, פולש ומסיג גבול הנך". המסקנות עשויות להיות אחרות, כשמדובר במי שהיה שוכר או בר- שרות, והשכירות נסתיימה או תקופת הרשות פגה, כי אז עליו להוכיח, כי חל שינוי במעמדו. ועשויות הן להיות אחרות, כאשר מדובר במי שחזקתו הייתה נוגדת מלכתחילה, ולא החלה בשכירות או ברשות, שאז הנטל על התובע.
= 635 =
אך הפרובלמטיקה הזו איננה מתעוררת בנסיבות המקרה שלפנינו. אין כל טענה, כי האב או המערערים עצמם היו אי-פעם שוכרים או בני-רשות.
נהפוך הוא, בכתב התביעה נאמר, כי הנתבעים עלו על החלקות ותפסו חזקה בן ללא הסכמת התובעות ובלא ידיעתן, ובמכתבו של מנהל מקרקעי ישראל מיום 2.6.77 (נ/1) נאמר, כי הם מסיגי גבול שחדרו לשטח ללא רשות, ללא אישור הבעלים ובניגוד לרצונם. גירסתם של המרערים, שהועלתה בשבועה בסעיף 3 של התצהיר התומך בבקשתם לרשות להתגונן, היא זו:
"אנחנו ואבינו מורישנו המנוח, החזקנו ומחזיקים, עבדנו ומעבדים את המקרקעין, נשוא התובענה, מאז 5-1934 כבעלים ותוך חזקה נוגדת, עבוד רצוף ושוטף" (ההדגשה שלי - ש' נ').
לא היה, לכן, יסוד למסקנתו של סגן הנשיא, כי המשיבים החזיקו בחלקות כבני-רשות, מסקנה שהובילה בהכרח לתוצאה, שחזקתם אינה חזקה נוגדת, וכי טענת התיישנות לא תועיל להם.
הרישום על שם הבעלים על-פי ההסדר בשנת 1935, והעובדה שאחד מהבעלים עדיין גילה עניין בחלקו באוקטובר 1935 כשבוצעה בו עיסקת מכר, שימשו רק אחד מהיסודות למסקנתו של סגן הנשיא, ויסוד יחיד למסקנתו של השופט מ' אילן, כי חזקתו של האב לא הייתה חזקה נוגדת את זכות הבעלים.
לרישום בהסדר נודעת אמנם חשיבות אך לא בקשר לחזקה הנוגדת. השאלה שהוא מעורר היא, אם הרישום מתיישב עם טענת זכות בעלות של המחזיק, היא הדרישה השנייה שהזכרתי לעיל ממי שמבקש להתגונן בטענת התיישנות, אם אין סתירה בין הרישום לבין דרישה זו. אך סתירה כזו אינה קיימת בין הרישום לבין הדרישה הראשונה של חזקה, הנוגדת את זכות הבעלים. נהפוך הוא, תפישת החזקה בניגוד לזכות קיימת ומוכרת של מי שנרשם כבעלים היא היא החזקה הנוגדת.
10. טענת זכות בעלות
רק אם הובהר, כי חזקתו של מחזיק היא חזקה הנוגדת את זכות הבעלים, יש מקום לברר, אם היא נובעת מטענת זכות קניין, בין על-ידי רכישה מהבעלים או אחרת. כפי שבואר בפסיקה, ההתיישנות על-פי סעיף 20 מקורה בהנחה, כי הנתבע מחזיק מכוח טענת בעלות, אלא שלאחר עבור תקופת ההתיישנות אין דורשים ממנו עוד להוכיח את זכותו. הלכה זו התקבלה, על יסוד דבריהם של חכמי המשפט המוסלמי, כבר בפסיקה המנדטורית: ע"א 161/46 [20], בעמ' 545:
THE PERSON IN POSSESSION IS DEEMED ALWAYS TO PLEAD LONG"
POSSESION AS OWNER. HE SAYS: 'I AM THE OWNER OF THE LAND, BUT
SINCE I HAVE BEEN IN POSSESSION FOR SO LONG YOU CANNOT NOW PUT ME
."TO THE PROOF OF MY TITLE
= 636 =
(ראה גם M.J. DOUKHAN AND F.M. GOADBY, THE LAND LAW OF (TEL
PALESTINE
(AVIV, 1935) 252. ההלכה אומצה ללא עוררין גם בפסיקה
הישראלית. ראה מדברי השופט לנדוי (כתוארו אז) ב
"אמנם טענת ההתיישנות לפי סעיף 20 של חוק הקרקעות העותומאני משמשת לנתבע רק כנשק הגנה, ואין הוא זכאי להירשם כבעל האדמה לאחר שהוכיח את טענתו, אבל למרות זאת יסוד טענת ההתיישנות אינו אלא טענת בעלות ... הטוען את הטענה הזאת אומר למעשה: ,אני בעל האדמה אבל היות ואני מחזיק בה זמן כה רב, אינכם יכולים לדרוש ממני שאוכיח את בעלותי'. לשון אחרת: המחזיק באדמה במשך תקופת ההתיישנות חזקה עליו שהוא בעל האדמה".
דברים
אלה צוטטו בהסכמה ב
"... החזקה שמקורה בזכות פחותה מבעלות מלאה אינה יכולה להוות בסיס לטענת התיישנות כנגד תביעת הבעל הרשום...".
הפיצול בין הבעלות לבין החזקה, הנוצר על-ידי ההתיישנות המתגוננת, אינו תורם להשגת מטרה זו. על אחת כמה וכמה כשהצורך להחליט אם המחזיק הינו מסיג גבול או מחזיק מתוקף טענת בעלות אינו תורם לכך. הדבר עשוי להביא
= 637 =
להתדיינויות סבוכות ולאבחנות דקות, הקשורות לעתים במצבם הנפשי ובכוונתם של הצדדים. התוצאה היא סרבול במקום שבו חשוב דווקא לפשט.
אך כל אלה הרהורים הם בלבד. סעיף 20 מורה במפורש, כי אם הכיר הנתבע והודה, כי הוא מחזיק כמתערב, לא תעמוד לו ההתיישנות, והפסיקה פירשה זאת, כאמור, כי להתיישות על-פי סעיף 20 יש מקום, רק כשהחזקה מבוססת על טענת בעלות.
המערערים לא הודו, כי הם מחזיקים כמתערבים. כזכור, הם טוענים בתצהיריהם לא רק לחזקה נוגדת אלא לבעלות, כבר החל משנת 1934. בעדותו העיד מר יחזקאל להבי, המערער הראשון, כך:
"אבי המנוח ... אמר אלה חלקות שלנו וקנינו אותן מערבים...".
אחיו, המערער השני, אישר בעדותו את כל דבריו. לכאורה, נתקיימה במערערים גם הדרישה לחזקה, הנובעת מטענת זכות לבעלות.
11. הקושי של המערערים, הטוענים לזכות הקניין של האב, הוא בכך, שגירסתם מופרכת על-ידי הרישום בהסדר על שם הבעלים. לוא נכונה הייתה גירסתם, כי אז היו החלקות, שנרכשו על-ידי האב כבר ב-1934, נרשמות על שמו הוא.
השאלה המתעוררת היא, אם ההנחה בדבר זכות הקניין של המחזיק למשך תקופת ההתיישנות יכולה להישלל רק על-ידי הכרתו והודאתו של המחזיק, כי הוא מתערב, כניסוחו המילולי של סעיף 20 (והודאה כזו אינה קיימת במקרה דנא), או אם ניתן להוכיח זאת בראיות אחרות, במרה זה על-ידי הרישום על שם הבעלים בהסדר.
האם
יש לתת לסעיף 20 את הפרשנות המילולית הדווקנית, או האם יש להרחיב את פרשנותו כך
שדי בראיה ברורה, ולאו דווקא בהודאה מפי הנתבע, כי הנתבע מחזיק כמתערב. בשאלה זו
דן השופט לנדוי (כתוארו אז) ב
"...
אם החזקה היא נוגדת, אין להביא הוכחות שמגמתן להראות שמקור חזקתו של הנתבע פגום.
רק הודאת הנתבע עצמו, שהוא מחזיק באדמה ללא כל זכות, עלולה לסתור את טענת
ההתיישנות. זה נובע מסעיף 20, סיפא, של חוק הקרקעות. כך פסק בית-המשפט העליון בזמן
המנדט בע"ק 56/24, שאם הנתבע אינו מודה שחזקתו היא ללא תביעת זכות, אין התובע
רשאי להוכיח שהנתבע מחזיק בלי רשות (ראה גם
יתר על כן, אנו גורסים שהתובע אינו רשאי לחקור את הנתבע בכוונה להוציא מפיו הודאה שחזקתו היא ללא זכות".
ב
"ההלכה שנקבע בסוף המובאה הזאת (שהובאה
לעיל מ
= 638 =
הנ"ל - ש' נ'), שאין התובע רשאי לחקור את הנתבע בכוונה להוציא מפיו הודאה שחזקתו היא ללא זכות, נובעת בהכרח מן האמור בסעיף 20, סיפא, של חוק הקרקעות, שלפיו קיימת רק דרך אחת להוכיח שהנתבע עלה על האדמה ללא זכות, דהיינו הודאה מפי הנתבע עצמו.
סעיף זה נכתב על רקע המשפט העותמאני, שלפיו בעלי-הדין לא היו כשרים לעדות והתובע לא היה יכול לחקור את הנתבע כעד. משניתנה לתובע זכות זו בסעיף 14 של פקודת העדות, היתה ההוראה של החוק המטריאלי שבסעיף 20, סיפא, של חוק הקרקעות, מתרוקנת מתכנה, אילו הורשה התובע מעתה להרחיב את חקירת הנתבע כעד, במטרה להוכיח שחזקתו של הלה החלה ללא זכות. (ראה גם דברים באותה רוח בספרו של טיוט על דיני הקרקעות, העתמאניים, בראש ע' 31)".
טיוט
(((R.C.T. TUTE, "THE OTTOMAN LAND LAWS
(JERUSALEM, 1927 מסביר את פשר ההודאה הנדרשת בסעיף 20
והקבלתה עם ההודאהשבסעיף 1674 של המג'לה ("תביעה שיש בה התיישנות והודה הנתבע
בפרוש בפני השופט שנשארה לו עדיין לתובע הזכות עד היום, אין משגיחים
בהתיישנות"). לפי הסברו, יש התאמה בין הודאות אלה לבין ההודאה שבסעיף 1591 של
המג'לה, שהיא אחת מדרכי ההקניה. ובהקשר להודאה שבסעיף 1674, שממנה ניתן להסיק גם
על זו שבסעיף 20, מן הראוי להביא כאן את דבריו של השופט זילברג ב
"... מי שרואה בה (בהתיישנות - ש' נ') - כמו המג'לה שלנו - הגנה פרוצסואלית גרידא, ולא גוויעת הזכות ממש, אינו יכול לאחוז את החבל גם בראשו השני, ולדרוש כי לא יהיו שומעין לה, אלא אם-כן היא עולה בקנה אחד ממש עם הטענה הסובסטנטיבית של הנתבע. הן בין כך ובין כך אין בית-המשפט פועל לפי תכנה הממשי של הטענה, ואינו מחליט על פיה את הזכות לטובת הנתבע. די לה, איפוא, לטענת ההתיישנות, שהיא רק לא תכיל בקרבה הודאה מפורשת בקיום זכותו של היריב" (ההדגשה שלי - ש' נ').
העולה מהאמור לעיל הוא, כי אין אנו רשאים להסיק כל מסקנה לעניין זכות הקניין של האב (והמערערים אחריו) מנסחי הרישום בהסדר ת/1 ו-ת/2.
הם
הוגשו אמנם כמוצג התובעות, בהסכמת בא-כוח הנתבעים, ומהווים ראיה בתיק. לא נאמר, כי
הם מוגשים כראיה לסתור את טענת הבעלות של המחזיקים. למטרה זו אין הם קבילים. אך הם
מהווים ראיה רלוואנטית לצורך קביעת תקופת ההתיישנות של עשרים וחמש שנים, החלה על
מקרקעין שעברו הסדר. בתור כאלה הם קבילים (השווה
= 639 =
ד. סיכום
13. תקופת ההתיישנות מלאה, חזקתם של המערערים הינה חזקה נוגדת, והם לא הודו, כי הם או אביהם הינם בחזקת מתערבים. התוצאה היא, כי התביעה התישנה, וכי דין הערעור להתקבל.
15. הייתי מקבלת את הערעור, בכפוף לאמור בסעיף 14 לעיל.
התוצאה היא, שתביעת המשיבות נדחית, להוציא השטח המסומן כחלקים 1, 2 ו-3 במוצג נ/4, שעל המערערים לסלק ידם ממנו.
הייתי מחייבת את המשיבות הדדית בשכר טרחת המערערים כאן ובבית המשפט המחוזי בסך 4,000 שקלים חדשים וכן ביציאותיהם בשתי הדרגות.
השופט ש' לוין: אני מסכים.
השופט י' מלץ: אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת נתניהו.
ניתן היום, כ"ג באב תשמ"ו (28.8.86).
- התיישנות - מקרקעין - התנאים לקיומה
על-פי סעיף 20 לחוק הקרקעות העותמני.
- התיישנות - מקרקעין - תקופת ההתיישנות
קביעתה - בהתאם לחוק ההתיישנות - גם לגבי מקרקעין שבבעלות נפקדים - תקופת הנפקדות כבלתי משפעת על מרוץ ההתיישנות - רישום מקרקעין בפנקס במסגרת הליכי הסדר - כמבטל כל זכות הסותרת אותו בעת הרישום - נסחי הרישום - היש בהם כדי לסתור את זכותם של המחזיקים בנכס הטוענים לזכות בעלות לאחר עבור תקופת ההתיישנות.
תגיות: חישוב תקופת ההתיישנות | התיישנות במקרקעין