מראה מקום: פדאור 06 (4) 527
רע"פ 5978/04
בפני: כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט י' עדיאל
המבקש: פלוני
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו מיום 7.6.2004 שניתן על ידי כב' השופטים י' גולדברג, ר' שטרנברג אליעז ו-ע' פוגלמן
תאריך הישיבה: כ"ג בניסן התשס"ה (02.05.2005)
בשם המבקש: עו"ד דוד ונטורה
בשם המשיבה: עו"ד דניאלה ביניש
האם המערער הורשע בעבירה אחת או בעבירות רבות? זו השאלה המרכזית הטעונה הכרעה בערעור זה.
1. כתב האישום שהוגש נגד המבקש מגולל פרשיה חמורה ומזעזעת. עניינו בעבירות מין שביצע המבקש במתלוננת, בִּתו, ילידת 1973. את המעשים המיניים החל המבקש לבצע בבתו כשהיתה כבת 3. המעשים נעשו מידי יום ביומו, ונמשכו לאורך שנים על גבי שנים - בשנות התבגרותה של המתלוננת, במשך שירותה הצבאי, וגם לאחר מכן.
כתב האישום מתמקד בתקופה שלאחר יום 24.4.1992, עת היתה המתלוננת כבת 19.5 שנים ובמהלך שירותה הצבאי - שכן העבירות שנעשו בטרם מועד זה, התיישנו. גם בתקופה זו, כשהמתלוננת שבה במהלך שרותה הצבאי כל יום לביתה, המעשים נעשו כמעט מידי יום ביומו. לאחר שסיימה את שירותה הצבאי, כשהמתלוננת למדה ועבדה, וגם כשגרה היא בדירה משלה, חזר המבקש על מעשיו, בתדירות שהלכה ופחתה עד לכדי כפעם בשבוע. המעשים אשר בצע המבקש מתוארים בכתב האישום. המעשים לוו באיומי המבקש לרצוח את בתו ואת משפחתם ולפגוע בעצמו. אם בכתה המתלוננת - שב המבקש על מעשיו בו ביום. התנגדותה של המתלוננת הלכה ופחתה עם הזמן.
מעשי המבקש, שנמשכו מהיות בתו כבת 3 ועד היותה כבת 25.5, אם כן, נעשו פעמים אין ספור - מידי יום, ולבסוף, מידי שבוע. בחלק של כתב האישום בו מתוארות העובדות - וכפי שנראה בהמשך, לכך חשיבות רבה - מודגש שוב ושוב ריבוי המעשים של המבקש ותדירותם הגבוהה לאורך זמן ממושך.
תאור עובדתי זה מובא באותו חלק בכתב האישום אשר מוכתר בכותרת: "א. העובדות". בפרק בעניין הוראות החיקוק נאמר:
"ב. הוראת החיקוק לפיה מואשם הנאשם:
מעשה
מגונה, עבירה לפי סעיף 348(א) ביחד עם סעיף 345(א)(1) ו-(4), כנוסחם לאחר תיקון 30
(התש"ן-1990) ל
המילים "הוראת החיקוק", "מעשה" ו"עבירה", הן בלשון יחיד.
2. הצדדים הודיעו לבית משפט השלום (השופט ג' נויטל) על הסדר טיעון ביניהם. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה באשר לעונש. גם כאן, נביא את הדברים כלשונם:
"התובע:
הגענו להסדר טיעון לפיו הנאשם יודה ויורשע בכתב האישום כלשונו, אנחנו נבקש מבית המשפט לתסקיר קורבן של המתלוננת בהתאם לסעיפים 187ב ו-ג לחסד"פ, ונקבע לטיעונים לעונש כאשר אנחנו מציעים גם שהנאשם יגש לתסקיר מבחן, במסגרת ההסכמה.
הסניגור:
קראתי לנאשם את כתב האישום והסברתי לו אותו והוא מבין אותו ומודה בעובדות כתב האישום. הסדר הטיעון מקובל עליו. הוא מוכן להסדר על כל חלקיו.
הנאשם:
הסניגור קרא לי את כתב האישום והסביר לי אותו, אני גם קראתי את כתב האישום
בעצמי, אני מודה בעובדות כתב האישום, מה שכתוב בו הוא נכון. כל מה שכתוב בכתב האישום הוא נכון, זו הודיה כנה ואמיתית, עשיתי את מה שכתוב בכתב האישום. אני מוכן להפגש עם שרות המבחן ולשתף איתם פעולה, הסדר הטיעון מקובל עלי" (פרוטוקול הדיון מיום 16.3.2003).
על יסוד הודאתו, הורשע המבקש בזו הלשון:
"הכרעת דין
על
סמך הודאת הנאשם בעובדות הנטענות בכתב האישום, אני מרשיע אותו בעבירה של מעשים
מגונים לפי סעיף 348(א) ל
המילה "עבירה" מופיעה כאן בלשון יחיד. המילים "מעשים מגונים", לעומת זאת - כתובות בלשון רבים.
3. החל שלב הטיעונים לעונש. המשיבה טענה כי מעשי המבקש מהווים מעשים רבים ונפרדים, אשר על כל אחד מהם ראוי להטיל עונש בנפרד. לכן, ולאור חומרת המעשים, יש להטיל על המבקש עונש מאסר ממושך החורג מעונש המקסימום הקבוע בחוק על עבירת מעשה מגונה יחידה, העומד על שבע שנים. בא-כח המבקש התנגד לכך. הוא טען, כי המבקש הואשם והורשע ב"עבירה", בלשון יחיד, ולכן, לא רשאי בית המשפט לחרוג מהעונש המקסימלי הקבוע בגין העבירה הבודדת. הוא הוסיף, כי אילו היה יודע שזו תהיה עמדתה העונשית של המשיבה, אותה העלתה רק בשלב הטיעונים לעונש, לא היה מסכים להסדר הטיעון.
4. בית משפט השלום הטיל על המבקש את העונש המקסימלי הקבוע בחוק בגין העבירה הבודדת - שבע שנות מאסר, מהן שש בפועל ואחת על תנאי (ובנוסף - תשלום פיצוי למתלוננת בסך 35,000 ש"ח). משכך, הוסיף בית משפט השלום, "לא הכרעתי בטענת התביעה לגבי תקרת סמכות הענישה של בית המשפט".
5. המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי. המשיבה ציינה בערעורה, כי הערעור נסוב על גזר הדין בלבד. היא חזרה על עמדתה כי פרק העובדות בכתב האישום מגולל מעשי עבירה רבים, ולכן, אין מניעה מלחרוג מהעונש המקסימלי הקבוע לעבירה הבודדת. הערעור התקבל (השופטים י' גולדברג, ר' שטרנברג אליעז ו-ע' פוגלמן). נקבע:
"בתשובתו לכתב האישום הודה המשיב בעובדות כתב האישום והיה מודע לכך ש'מה שכתוב בו הוא נכון. עשיתי את מה שכתוב בכתב האישום'.
ברור היה למשיב מן הכתוב בכתב האישום כי מדובר במספר רב ביותר של מעשים מגונים אותם ביצע 'במשך השנים', 'מדי יום ביומו', או 'כמעט מדי יום ביומו', ולאחרונה לפני שגילתה המתלוננת את סודה הנורא והיא כבת 25 - 'בתדירות שהלכה ופחתה והגיעה לכפעם בשבוע'.
לא מקובלת עלינו טענתו של הסנגור, לפיה אם צוין בהוראת החיקוק 'עבירה לפי סעיף ...', ולא צוין מספר העבירות, כי אז כל מסכת העבירות שביסוד עובדות כתב האישום מאפשרת הרשעה בעבירה אחת בלבד.
לטעמנו, גם אם לא נמנה מספרן של העבירות בצמוד להוראת החיקוק המופיעה בכתב האישום, אין בהוראת החיקוק כדי להגביל את מספר העבירות בהן הואשם והודה המשיב.
המשיב לא נדרש להתייחס בתשובתו לכתב האישום, לעבירות שיוחסו לו בהוראת החיקוק אלא אך ורק לעובדותיו של כתב האישום ובהן, כאמור, הודה ללא סייג.
במילה 'עבירה' המופיעה בהוראת החיקוק, אין הכוונה בענייננו, להשליך על מספר האירועים, אלא על קטגוריה אליה הם משתייכים, היינו: מעשים מגונים.
אף אין להסיק מן הלשון בה נקט בית משפט קמא בהרשיעו את המשיב 'בעבירה על סעיף...', כי מדובר רק בעבירה אחת. ההרשעה מתייחסת למספר רב של אירועים-עבירות שהשתייכו כולן לאותה קטגוריה, לאותה הוראת חיקוק" (ההדגשה במקור).
בית המשפט המחוזי עמד על חומרת מעשיו של המבקש, ותוך התחשבות בכלל לפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת למצות את הדין בערעור על קולת העונש, החמיר בעונשו של המבקש, והטיל עליו 13 שנות מאסר, מתוכם 11 שנים לריצוי בפועל, והשאר על תנאי.
6. על כך בקשת רשות הערעור שלפנינו. בפי בא-כח המבקש ארבע טענות. ראשית, טוען בא-כח המבקש, עונשו של המבקש, כפי שנקבע בבית משפט המחוזי, אינו תואם את הכרעת הדין שנקבעה בבית משפט השלום ואת כתב האישום. המבקש הואשם - והורשע - בעבירה אחת של מעשה מגונה. ערעור המשיבה לבית המשפט המחוזי נסוב על גזר הדין בלבד. מכאן, כי העונש המקסימלי שניתן היה להטיל על המבקש הוא העונש שניתן להטיל בגין העבירה הבודדת, קרי - שבע שנות מאסר. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן, אם כן, על פי הטענה, בחוסר סמכות. שנית, ובנפרד מהטענה הקודמת, בא-כח המבקש גורס כי בענייננו, מעשי המבקש כלל אינם עולים לכדי מספר מעשים "נפרדים". מעשי המבקש, אף שהם חמורים, מהווים מעשה אחד ומתמשך, אשר ניתן להעניש עליו פעם אחת בלבד. שלישית, מוסיף בא-כח המבקש, עמדת המשיבה מהווה חריגה מהסדר הטיעון בין הצדדים. המבקש ובא-כוחו סברו, בהסתמך על כתב האישום, כי המבקש יורשע בעבירה אחת. זה היה הבסיס להסדר הטיעון. המשיבה לא גילתה את
כוונתה לטעון לעונש חמור יותר בהתבסס על ריבוי העבירות. את כוונה זו גילתה המשיבה לראשונה בשלב הטיעונים לעונש. אילו היה המבקש יודע כי הסיכון לו הוא נתון גדול מזה שציפה לו, הוא לא היה מסכים להסדר הטיעון, ולא היה מודה. המשיבה הפרה את הסדר הטיעון. לבסוף, בא-כח המבקש מוסיף, לגופו של עניין, כי העונש שהטיל בית משפט המחוזי הוא עונש חמור יתר על המידה, ולא היה מקום להתערבות בגזר הדין של בית משפט השלום.
7. המשיבה חולקת על עמדת המבקש כי בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו. לטעמה, אין בלשון היחיד שננקטה בסוף כתב האישום ובהכרעת הדין כדי להועיל למבקש. המבקש הודה בעובדות כתב האישום, ואלו, באופן ברור, מגבשות מעשי עבירות רבים. המשיבה תומכת בעמדת בית המשפט המחוזי כי העובדות בענייננו מהוות מספר רב של מעשים נפרדים הראויים לענישה נפרדת. כמו כן, המשיבה חולקת על הטענה כי היא הפרה את הסדר הטיעון עם המבקש: בין הצדדים לא היתה הסכמה לא באשר לגזר הדין, ולא באשר להכרעת הדין. המשיבה, על כן, לא הטעתה את המבקש ולא הפרה כל התחייבות כלפיו. לבסוף, סבורה המשיבה כי עונשו של המבקש הולם את נסיבות העניין.
דנו בבקשה כבערעור, אך בסופו של יום אציע לחברי, כפי שיפורט, לדחות את הערעור.
8. ראשית, ועל מנת לחדד את הסוגיות העומדות על הפרק, אפנה, תחילה, לטענתו האחרונה של המבקש.
המבקש טוען כי לגופו של עניין, העונש שגזר בית משפט השלום
הוא עונש ראוי, ולא היה מקום להחמירו. דין טענה זו להידחות. הלכה היא כי בית משפט
זה אינו מתיר רשות ערעור הנסוב על חומרת העונש, אלא במקרים קיצוניים בהם ישנו חשש
לעיוות דין, ולא כזה הוא המקרה שלפנינו (
אפנה, איפוא, לטענות המשפטיות שמעלה המערער.
9. טענתו המרכזית של בא-כח המבקש היא כי אין התאמה בין
הכרעת הדין ובין העונש שנגזר בבית המשפט המחוזי. המבקש הורשע ב"עבירה",
בלשון יחיד. גם כתב האישום מסתיים בלשון יחיד - "הוראת החיקוק". על כן,
העונש שנגזר בבית המשפט המחוזי חורג מהעונש המקסימלי שניתן להטיל על פי הרשעה
בעבירה יחידה, ומהווה חריגה מסמכות (ראו
10. נראה כי אף שמה שטעון פרשנות הוא הכרעת הדין, יש ללמוד, בנסיבות העניין, על פרשנות הכרעת הדין דווקא מכתב האישום. המבקש הודה, בפתח הדיון, בעובדות כתב האישום. בו במקום, וכנהוג, הרשיעו בית משפט השלום. אשר על כן, מרכז הכובד אינו בדרך ניסוחה הספציפית של הכרעת הדין: בהכרעת הדין כתוב "אני מרשיע אותו בעבירה [בלשון יחיד] של מעשים מגונים [בלשון רבים]", אולם הפרשנות הראויה של הכרעת הדין וההתייחסות שיש ליתן לה, לאור הנסיבות, היא כי למעשה, כתוב בה שהמבקש יורשע ב'מה שכתוב בכתב האישום'. על כן, ועל אף השינוי הקל בנוסח בין הכרעת הדין לסיפא של כתב האישום, יש ללמוד, בנסיבות העניין, מכתב האישום, במה הורשע המבקש.
11. נחזור אל תיאור כתב האישום. מהחלק הראשון של כתב האישום, העוסק בתיאור העובדות, עולה בברור כי מעשיו של המבקש היו רבים. המעשים נעשו "מידי יום ביומו" (סעיף 2(ד)), "במשך השנים" (סעיף 5(א)), "כמעט מידי יום" (סעיף א(3), "בתדירות" (סעיף א(5)), המבקש "שב" ופעל כפי שפעל (סעיף א(7)). עובדות כתב האישום מתוארות תמיד בלשון רבים. ריבוי העבירות עולה מן העובדות. רק בסיפא של כתב האישום, הלשון היא לשון יחיד: "הוראת החיקוק לפיה מואשם הנאשם: מעשה מגונה, עבירה לפי סעיף...". סיפא זו, היא שאומצה, כאמור - בשינוי נוסח קל, אל הכרעת הדין. השאלה העומדת לפנינו היא מה הפרשנות שיש ליתן לסיפא של כתב האישום: האם העובדה שכתב האישום נקט בלשון יחיד היא מהותית ומרכזית, כשמשמעותו של כתב האישום היא ייחוס עבירה אחת ובודדת למבקש? או שמא הנקיטה בלשון היחיד אינה כה מרכזית ובעלת משקל, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, "במילה 'עבירה' המופיעה בהוראת החיקוק, אין הכוונה בענייננו, להשליך על מספר האירועים, אלא על קטגוריה אליה הם משתייכים, היינו: מעשים מגונים"? בא-כח המבקש תומך בפרשנות הראשונה. דעתי היא כדעת בית המשפט המחוזי.
12. בכתב האישום שלפנינו ישנה אי התאמה מסוימת בין החלק המתאר את עובדות כתב האישום - אשר ריבוי המעשים בו הוא חד ובולט, ובין החלק המונה את הוראות החיקוק. מה הגובר: סעיף החיקוק או העובדות המתוארות?
בעבר, לפני חקיקת
28. (3) Every information shall contain, and shall be sufficient if it contains, a statement of the specific offence or offences with which the accused person is charged, together with such particulars as may be necessary for giving reasonable information as to the nature of the charge. Information of Attorney General, committal by Attorney General etc.
ובנוסח העברי:
כתב אשמה של היועץ המשפטי, מסירה לדין בידי היועץ המשפטי וכו'. 28. (3) כל כתב אשמה צריך לכלול, ודיו אם יכלול, הודעה על העבירה המיוחדת או העבירות המיוחדות שבה או בהן אשם האדם הנאשם, בצירוף אותם הפרטים שיהיו נחוצים לשם מסירת ידיעות מסתברות על טיב האשמה
(Criminal Procedure Ordinance, Palestine gazette, No. 31 of 1944, ועיינו גם בנוסחיו הקודמים של החוק ב- no. 44 of 1939, וב-חא"י כרך א, 446)
התוספת לפקודה ממשיכה וקובעת כי כתב האישום יתאר "את העברה בקיצור ובסגנון פשוט... ואין הכרח לציין את כל הפרטים החשובים של העברה" (s. 4(3), no. 44 of 1939). התוספת מלווה בדוגמאות, ולהלן אחת מהן:
"פ ר ש ת ה ע ב י ר ה.
אינוס, בנגוד לסעיף 152 מפקודת החוק הפלילי, 1936.
פ ר ט י ה ע ב י ר ה.
ביום ב ב בעל א. ב. שלא כחוק את ג. ד נגד רצונה.
______"
[סוף הדוגמא]
הנה כי כן, בעבר, ניסוח כתב האישום היה שונה מזה המוכר לנו
כיום: מיעוט בפרטים, ודגש על ציון סעיף העבירה (וראו את המקרה הדומה, במובן מה,
לענייננו, ב-
"החידושים הבולטים אשר ההצעה מביאה בחוק הקיים מתייחסים לענינים אלה:
...
מסלול הדיון במשפט יועבר מן הדיון באישום לדיון בעובדות המהוות את העבירה. כתב האישום יהיה מבוסס בעיקרו על עובדות אלה, ולא על אישום פורמלי כפי שהוא נהוג כיום;
...
...נעשה בחוק המוצע נסיון ללכת בדרך חדשה.
המחוקק המנדטורי אימץ את שיטת האישום האנגלו-סכסית, המטילה בכתב האישום את הדגש על צורת אישום פורמלית...
בהתאם להוראותיהם [של הדינים המנדטורים] נערך כתב האישום בקיצור נמרץ...
צורה זו של אישום היא פורמלית במידה קיצונית. במקרים רבים לא יוכלו נאשמים לפרש לעצמם את משמעותו של כתב אישום, בפרט לאור ריבוי מיני העבירות שאינן ידועות לאדם הפשוט, או לברר לעצמם אם יש להם הגנה בעלת תוקף והיכן עשויה היא להימצא...
מוצעת, איפוא, דרך שונה לניסוח כתבי האישום, הפונה בראש ובראשונה לתיאור שלם יותר של העובדות.
...
הוראה זו [המוצעת] דורשת מהקטיגור, בראש וראשונה לתאר את העובדות שעליהן הוא מתבסס בהאשימו של הנאשם...
מגמה זו של החוק המוצע מתחזקת על ידי ההוראות בענין תגובת הנאשם לאישום. אין הוא נדרש יותר להגיב על האשמה ולומר לבית המשפט אם הוא מודה באשמה או כופר בה, אלא ניתנת לו האפשרות להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום או לכפור בהן או להוסיף עליהן (סעיף 135 [כיום: 152]).
(וראו גם: ר' קנאי "ריבוי עבירות ועונשים באירוע פלילי
אחד",
אם כן, השינוי בהתייחסות אל כתב האישום, על חלקיו, הביא לשינוי בהתייחסות לפגמים שנפלו בו. המשיך י' קדמי:
"...שינוי הגישה בדבר ניסוח כתב האישום (הנעוץ, כאמור, בשינוי העיקרון שלפיו מתייחס הנאשם בתגובתו ל'עובדות' ולא ל'הוראות החיקוק') הביא לשינוי ההתייחסות לקיומם של פגמים בניסוח: ההתייחסות נושאת עתה אופי ענייני - להבדיל מאופי פורמלי - והחשש שמא הנאשם 'הוטעה' מחמת הפגם נבחן לא על-פי 'טיבו' של הפגם, אלא על-פי ההשפעה שהיתה לו בפועל על הגנתו של הנאשם. עצם קיומו של פגם - ואפילו מדובר בפגם חמור ומשמעותי על-פי 'טיבו' - אינו מחייב ביטול כתב אישום, אלא אם כן בפועל הוטעה הנאשם בגינו, והגנתו קופחה הלכה למעשה" (קדמי, בע' 938-939).
ב-
הערה ברוח דומה נשמעה גם ב-
הדגש, אם כן, אינו על הוראות החיקוק, אלא על תיאור העובדות. כך בדרך ניסוח כתב האישום, כך בטענה לפגמים בו, כך בפרשנותו. עניין זה ישמשנו עת נבחן את כתב האישום בענייננו. לכך נפנה עתה.
13. דעתי היא, כי גם בענייננו, יש לפרש את הכתוב ב"הוראת החיקוק" של כתב האישום לאור החלק הראשון שלו, "העובדות". יש בחלק העובדתי בכתב האישום כדי להבהיר ולהאיר את החלק בו מפורטים סעיפי האישום. עובדות כתב האישום הן קיצוניות בחומרתן. הקורא את החלק העובדתי בכתב האישום אשר לפנינו, מתרשם כי ריבוי המעשים - שנעשו יום אחר יום אחר יום, לאורך שנים על גבי שנים על גבי שנים - הוא מתוכו ובו של תאור העובדות. על כן, בנסיבות אלו, הפרשנות בה תומך המבקש, לטעמי, אינה סבירה. דעתי היא כדעת בית המשפט המחוזי, כי לאור עובדות כתב האישום - ולחלק זה, כפי שבואר, יש ליתן את מירב המשקל - לא יהיה זה נכון להעמיס על לשון היחיד בה נקטה התביעה אך בסופו, בחירה מכוונת שיש בה לגדר את אשמת המבקש, לצמצם את הרשעתו ולקבוע תקרה לעונשו. אף אני סבורה - לאור קיצוניותן של עובדות כתב האישום שלפנינו - כי הפרשנות שיש ליתן לאזכור סעיף העבירה ולנקיטה בלשון יחיד היא כהפנייה גרידא, ל'קטגוריה' אליה יש לשייך את מעשי המבקש, כפי שתוארו בפרוט בחלק העובדתי. משהורשע המבקש, לאור הודאתו בעובדות כתב האישום, ב'מה שכתוב בכתב האישום', הרי שבית המשפט המחוזי לא חרג מסמכותו בגזרו את העונש כפי שגזר.
ודוק: אין כוונתי לומר כי לציון הוראות החיקוק בכתב האישום
אין ערך כלל ועיקר. נהפוך הוא: בציון הוראות החיקוק יש כדי לאפשר לנאשם להתגונן
כראוי מפני האישומים נגדו (
"'הוראות החיקוק', אף שפירוטן בכתב האישום נושא היום אופי פורמלי בעיקרו, עדיין שמור להן תפקיד ענייני בכך שהן 'משלימות' את תמונת ה'התרחשות' המיוחסת לנאשם בפרשת העובדות, קובעות 'מסגרת' לראיות שתביא התביעה ועל פיהן נקבעת סמכותו העניינית של בית-המשפט. חוסר דיוק בציון הוראת החיקוק, עלול להטעות את הנאשם
ולהניעו לנקוט קו הגנה, שאינו הולם את הוראת החיקוק 'האמיתית' אליה מתכוונת התביעה; ויחד עם זאת, להקים בסיס לטענות כנגד הרשעה בעבירה אחרת ובדבר העונש הצפוי בעקבות ההרשעה" (קדמי, לעיל, בע' 935).
אולם, על אף חוסר הדיוק, לכאורה, בנקיטה בלשון היחיד, ואשר
היה ניתן להמנע ממנו, הפרשנות הנכונה שיש ליתן לדברים, כפי שבואר, אינה מונעת מבית
המשפט המחוזי לגזור את עונשו של המבקש כפי שגזר. קולעים לענייננו דבריו של
מ"מ הנשיא אגרנט ב-
"הרציוֹנלה, שמאחורי הכלל הדורש שכתב-אישום לא ישא אופי של כפילות, נעוצה בקשיים שבהם עלולה הסניגוריה להיתקל בבקשה להתגונן נגד האשמות על ביצוע עבירות נפרדות, אשר חוברו זו לזו בפרט-אישום אחד ומשמשות בה בעירבוביה. למשל, אם לא הובדל בכתב-אישום כנ"ל, מבחינת זמן (או מקום) הביצוע, בין העבירות המתוארות בו, יקשה על הסניגוריה להתגונן בטענה של אליבי לגבי עבירה זו או אחרת. מכאן, שייעודו של הכלל האמור הוא למנוע בעד היכשלות הנאשם, שלא באשמתו, בהגנתו, ולהבטיח שלא ייגרם לו, באשר לאפשרות להתגונן כראוי כלפי האישום, עיוות-דין. עם כל זאת, ברור שהמדובר הוא בכלל היורד אך לשאלת הניסוח הנאות של כתב-האישום ואשר אָפיו הינהו, כפי שנרמז, פורמלי-טכני גרידא. מנקודת ראות זו, לא ייתכן שהנאשם יזוכה מההאשמות שהוכחו כלפיו במידה שהיא מעבר לכל ספק סביר, רק משום שהקטיגוריה ניסחה את כתב-האישום בצורה שאינה ממלאה אחרי הכלל האמור. מול המגמה התובעת שלא תישלל מהנאשם ההגנה המובטחת לו על-ידי ההליכים שחשובים של הפּרוצידורה הפלילית, שמחובת הקטיגוריה להיזקק להם כדי להביא להרשעתו בדין, עומדת המגמה שלא ייגרמו נזק ועיוות-דין לציבור עקב הזיכוי מכל אשמה של אדם, אשר קימות לגביו ראָיות למכביר שהוא ביצע את העבירות שיוחסו לו" (ההדגשות הוספו).
וכפי שאמר הנשיא זמורה עוד ב-
"וחשוב
גם שהעם יראה ששופטיו נכנסים לטרקלין שבו דנים על החטא וענשו, ואין נשארים עומדים
בפרוזדור ודנים בו על כתב-האשמה בלבד אם הוא שלם או אם הוא פגום, או אם הוא בטל.
חלילה לי מלעודד את הקטיגורים המתרשלים בניסוח כתבי-אשמה. חובה עליהם לבדוק בשבע
עיניים אם כתב-האשמה אמנם מגיד פשע, אבל לבתי-המשפט לא הרשות בלבד, כי אם חובה
עליהם לתקן מה שפגמו הקטיגורים, ובלבד שלא יפגעו על-ידי כך בעקרון השלטת
הצדק" (וראו גם,
ועוד בעניין סילוסטר האמור, קבע הנשיא זמורה (בלשון שהיתה
נהוגה אז) בדונו בפגם שנפל בניסוח כתב האישום כי "את פרשת העבירה ואת פרטי
העבירה צריך לקרוא יחדיו כחלקים בלתי נפרדים זה מזה של כתב-ההאשמה" (שם, בע'
13; וכפי שבואר, "פרשת העבירה" דאז היא פירוט סעיפי החוק, ו"פרטי
העבירה" הם תאור העובדות). חזר בית המשפט על עניין זה ב-
"המטרה העיקרית של גליון-אישום היא: מתן ידיעה ברורה לנאשם על ההאשמות בהן הואשם. מן הנמנע שהיועץ המשפטי יוכל בזמן המשפט להפתיע את הנאשם בהאשמות שלא הזכירן בגליון-האישום. על היועץ המשפטי לציין באופן מפורש ובפה מלא מהן פרטי ההאשמות בנוגע אליהן בדעתו להביא עדויות, ואין די ברמיזה בלבד. כל זה בא כדי לתת לנאשם אפשרות להכין את עדותו הנגדית. כלומר: מתוך קריאת גליון-האישום צריך להתברר לנאשם מה הן העובדות שבדעת היועץ המשפטי להוכיחן נגדו. מכאן יוצא שאין להיתפס לליקויים ניסוחיים גרידא. כשכוונת היועץ המשפטי הינה ברורה על אף ליקוי בניסוח גליון-האישום לא תישמע טענת הנאשם שהופתע ולא הכין ראיות נגדיות. כשכתב-אישום מכיל בתוכו פרטים רבים המטפלים כולם במסכת עובדות אחת, על הנאשם לקרוא את כל כתב-האישום כחטיבה אחת ולא לפצלו כאילו כל אשמה ואשמה מתייחסת למסכת עובדות שונה ונפרדת" (ההדגשות הוספו).
כך גם בעניינו. יש לקרוא את כתב האישום "כחטיבה אחת", כשהדגש הוא על העובדות. עם זאת, כיוון שאנו עוסקים, בסופו של יום, בפרשנות, הייתי נמנעת מקביעת כללים נוקשים. כשאדון בשאלה אם טעו הנאשם וסנגורו בהבנת כתב האישום - ארחיב בנקודה זו. מכל מקום, דעתי היא כי בית המשפט המחוזי לא חרג מסמכותו.
ב. ריבוי עבירות וריבוי ענשים
14. טענה נוספת אותה מעלה המבקש עוסקת בשאלת "ריבוי
המעשים". סעיף 186 ל
"בסוגיה שלענייננו עתה - סוגיית ה'אותו מעשה' - יש להבחין בשלושה רבדים נפרדים: אחד, האם על-פי הנתונים שהוכחו לבית-המשפט יש ונכון - על-פי-דין - להרשיע נאשם בעבירה אחת או בעבירות אחדות? שניים, בהנחה שיש ונכון להרשיע נאשם בעבירות אחדות, האם ניתן להטיל עליו עונשים נפרדים בגין כל עבירה ועבירה (בין שעונשים אלה יחפפו זה-את-זה ובין אם יצטברו זה-אל-זה), או האם חייב הוא בית-המשפט להטיל עליו עונש אחד בלבד כהוראת סעיף 186 לחסד"פ? שלושה, בהנחה שרשאי הוא בית-המשפט לצבור את העונשים זה-אל-זה, מה שיקולים ידריכו אותו בהחלטתו אם יצבור את העונשים ואם יחפוף אותם, כולם או חלקם" (ההדגשות במקור)?
בהלכה נקבעו כלי-עזר ומבחנים לקביעה כי מעשי נאשם מהווים
"אותו מעשה" (בלשון סעיף 186 האמור) אשר לא ניתן להעניש בגינו יותר מפעם
אחת (ראו, למשל,
המבחן הראשון הוא המבחן הצורני-עובדתי: האם ניתן להפריד את
המעשים ולראותם כמעשי עבירות העומדים כל אחד בפני עצמו (
כלי העזר השני אשר מסייע בענייננו הוא המבחן המהותי-מוסרי.
עניינו, בבחינת האינטרס הנפגע, באם ראוי כי לכל אינטרס יהיה ביטוי נפרד בגזירת
הדין, או שמא האינטרס הנפגע הוא אחד וכולל. התפיסה כי ישנם אינטרסים אשר משנפגעו
לא ניתן לאחדם לכדי אינטרס אחד כולל, מקורה בפגיעה בחיי אדם (
מעשי המבקש עולים, אפוא, לכדי מעשים רבים, אשר ניתן להטיל על כל אחד מהם עונש בנפרד, ובמצטבר - מעבר לעונש המקסימום הקבוע בעבירה הבודדת.
15. המבקש מוסיף וטוען: הודאתו של המבקש ניתנה במסגרת הסדר טיעון. טענתו היא כי בין הצדדים "הוסכם שהנאשם יורשע בעבירה אחת, וכך היה". לטענתו, המשיבה, אשר ביקשה בשלב הטיעונים לעונש לחרוג מן העונש המקסימלי הקבוע לעבירה הבודדת, הטעתה את המבקש והפרה את הסדר הטיעון. דין טענה זו להידחות. היא שגויה מן ההיבט העובדתי.
מה כלל הסדר הטיעון בענייננו? במה התחייבה המשיבה? הצדדים הודיעו לבית משפט השלום כי הגיעו ל"הסדר טיעון". אולם, עיון בפרוטוקולים מגלה כי למעשה, בין הצדדים לא היתה הסכמה - לא באשר לגזר הדין; ולא באשר להכרעת הדין. כל שהוסכם בין הצדדים הוא כי המבקש יודה בעובדות כתב האישום, והמשיבה, מצידה, תסכים להגשת תסקיר שירות המבחן. זאת בלבד. כך, בא-כח המבקש עצמו אמר בבית משפט השלום:
"אין עסקת טיעון, אמנם זה מוצג כעסקת טיעון, אך המדינה לא הפחיתה מכתב האישום סעיפים, לא שינתה עובדות ולא הבטיחה טווח ענישה" (פרוטוקול הדיון מיום 14.9.2003, בע' 15, שורות 13-14).
כתב האישום לא נוסח ולא תוקן, כפי שקורה לא אחת, בהתבסס על הודאת המבקש. אין זה מקרה בו הוסכם כי תמורת הודאה ינוסח כתב האישום כך שהוא יכלול במקום מספר רב של עבירות - עבירה אחת. אין להתפלא, אפוא,
כי עו"ד שפיר, בא-כח המשיבה בבית המשפט המחוזי, אמר לבית המשפט כי "זוהי [הודעת הצדדים לבית משפט השלום על הסדר טיעון] התבטאות מוטעית של מתמחה... לא הוצגה עסקת טיעון, המתמחה בטעות השתמש במילים האלה" (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 23.5.2004). אמרו מעתה: כל שהתחייבה המשיבה הוא כי יוגש תסקיר, וברי, כי המשיבה לא הפרה את התחייבותה. גם בדיון על-פה בפנינו הסכים בא-כח המבקש כי השאלה אם מדובר בעבירה אחת או עבירות רבות נותרה עמומה במגעים עם התביעה.
16. אכן, המבקש לא הוטעה על ידי המשיבה, ולא היתה חריגה
מהסדר הטיעון. אולם, האם המבקש ובא-כוחו "טעו" בהבנת כתב האישום והסתמכו
- בין אם הסתמכותם זו היתה לה על מה שתסמוך ובין אם לאו - על כתב האישום, ופעלו
כפי שפעלו? אם זה היה מצב הדברים, צריכה היתה לעלות בקשה ברורה לחזרה מן ההודאה.
בקשה כזו צריכה היתה להיות מועלת מיד בבית משפט השלום. בבית משפט השלום אמר בא-כח
המבקש כי אילו ידע שזו תהיה עמדתה העונשית של המשיבה, לא היה מסכים להסדר הטיעון.
יחד עם זאת, הוא לא ביקש באותו מעמד לחזור בו מן ההודאה. אכזבתו של המבקש מן העונש
שנגזר עליו בסופו של דבר, אינה מהווה "נימוק מיוחד" שיש בו כדי לאפשר לו
לחזור בו מהודאתו (סעיף 153(א) ל
17. לסיכום: הפרשנות הנכונה שיש ליתן לכתב האישום היא כי המבקש הואשם במספר רב של עבירות; משהודה המבקש בעובדות כתב האישום, הוא הורשע במה שהואשם בו; מעשיו של המבקש אינם מהווים "אותו מעשה", ולכן, ניתן היה לגזור עליו עונש נפרד בגין כל עבירה ועבירה; המשיבה לא הפרה את הסדר הטיעון עם המבקש; ולבסוף, העונש שנגזר בבית המשפט המחוזי אינו מצדיק את התערבותנו.
18. אם תישמע דעתי, נדחה את הערעור.
השופט י' עדיאל:
אני מסכים.
השופט א' רובינשטיין:
מקובלת עלי חוות דעתה של חברתי השופטת נאור. משהובררה למערער ולבא כוחו עמדתה העונשית של המשיבה, היה עליהם לבקש – אילו חפצו בכך – לחזור מההודיה; משלא עשו כן, מסתבר שעל אף גילוי חדש זה – אם אמנם היה חדש בעבורם – הם לא מצאו בו הפרה של ההסכמה בין הצדדים, שכונתה שלא במדויק בשם הסדר טיעון; כל זאת, גם אם היתה אי בהירות מסוימת בנוסח כתב האישום. לדידי, טענת ההפרה היתה הטענה המרכזית שבבסיסה של בקשת רשות הערעור, ואותה, כאמור, אין לקבל. אוסיף, כי למען הסר ספק במקרים עתידיים, יש מקום כי הפרקליטות תתן אל לבה את ניתוחה של חברתי ככל שהמדובר בניסוח כתבי אישום.
לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטת מ' נאור.
ניתן היום, כ"ב בשבט התשס"ו (20.2.2006).
- עונשין - ענישה - דרכי ענישה: הענשה כפולה
- עונשין - ענישה - דרכי ענישה: הענשה כפולה