מראה מקום: פדאור 09 (15) 088

 

 

לתמצית פסק הדין

בבית המשפט העליון

 

רע"א 9155/07

 

בפני:                כבוד השופט ח' מלצר

 

המבקשת:        רותם חברה לביטוח בע"מ (בפירוק)

 

נגד

 

המשיב:                  דורי (ראודור) נחום

 

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בבש"א 3505/07, מיום 5.9.07, שניתנה על ידי כבוד הנשיאה, השופטת ה' גרסטל

 

בשם המבקשת:      עו"ד יעקב שרעבי, עו"ד אמתי נדר

בשם המשיב:          עו"ד עמירם גיצלטר

 

החלטה

 

1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מחוז מרכז (כב' הנשיאה, השופטת ה' גרסטל), בגדרה נדחתה בקשת המבקשת להביא ראיות נוספות מטעמה לאחר שהסתיימה פרשת התביעה.

 

רקע

 

2. המשיב שימש כמנכ"ל "אושיות חברה לביטוח בע"מ" (להלן: אושיות). אושיות והמבקשת חתמו בשלהי שנת 1985 על הסכם לפיו תשמש הראשונה כסוכנות חיתום של האחרונה. מכח הסכם זה הוסמכה אושיות להנפיק מסמכי ביטוח בשם המבקשת, לגבות עבורה תשלומים וליישב תביעות. אושיות התחייבה לדווח למבקשת על עסקאות הביטוח שנעשו. המבקשת הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי בו טענה כי אושיות, בהוראת המשיב, לא דיווחה לה על הנפקת פוליסות ביטוח מקיף שהוציאה לעובדי חברת החשמל בשנת 1987 ואף לא העבירה לידיה את הפרמיות שהתקבלו בגין פוליסות אלו. המבקשת גילתה זאת, לטענתה, רק בשנת 1988, כאשר אושיות היתה חדלת פרעון ונתונה כבר בהליכי פירוק. בשנת 1991 הגישה המבקשת נגד המשיב ואחרים תביעה אזרחית בעניינים בעלי זיקה לתביעה הנוכחית, תביעה אשר הסתיימה בהסכם פשרה (להלן: התובענה הראשונה). בנוסף הגישה המבקשת בשנת 1995 תביעה אישית נגד המשיב (להלן: התובענה השניה) – היא התביעה נשוא הבקשה שלפניי – בטענה כי הוא היה "הרוח החיה" מאחורי התנהלות אושיות. המשיב ואחרים אף הועמדו לדין פלילי בגין עבירות לכאורה שביצעו כלפי המבקשת, כאשר באישום הרלבנטי לתביעה הנוכחית, זוכה המשיב מחמת הספק, אף שהורשע באישום אחר, וזוכה מאישום שלישי (עיינו: ת.פ (מח'-ת"א) 167/91 מדינת ישראל נ' דורי (לא פורסם, 18.4.1994) (להלן: ההליך הפלילי)).

 

3. בשנת 2003 השלימה המבקשת את הבאת העדים והצגת הראיות מטעמה בתובענה השניה והכריזה: "אלו עדיי". עם סיום פרשת התביעה ביקש המשיב למחוק את התביעה נגדו, בין השאר, מחמת כך שלא הוכחה פרשת התביעה. בקשתו זו נדחתה, אך בית המשפט החליט לקבל בקשה של המשיב למחוק את התובענה השניה, בשל כך שהמבקשת לא עתרה לפיצול סעדים עת הגישה את התובענה הראשונה, שנסתיימה בינתיים בפשרה כאמור. המבקשת ערערה על ההחלטה האמורה (ובמקביל אף הגישה תובענה שלישית במספר – לסעד הצהרתי לפיה היא זכאית לבטל את הסכם הפשרה בתביעה הראשונה מחמת טעות והטעיה). ערעורה (ע"א 9542/04) התקבל בתאריך 2.1.2006, והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי להמשך הדיון בתובענה השניה. בדיון שנערך בתאריך 7.9.2006 הכריז המשיב – אשר לא נדרש להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו קודם לכן – כי אין בכוונתו להביא עדים וראיות מטעמו בתובענה השניה. בעקבות זאת הגישה המבקשת בקשה להתיר לה "הבאת ראיות נוספות". בגדרה של הבקשה עתרה המבקשת לזימון המשיב לעדות, לזימון של רואה החשבון, אשר ערך את הדו"חות הכספיים של אושיות בתקופה הרלבנטית לתביעה, ולהורות להנהלת בתי המשפט כי פקיד מטעמה ייתן תעודת עובד ציבור, אשר אליה יצורף כל חומר הראיות אשר הוצג בבית המשפט במסגרת ההליך הפלילי הנ"ל. טענתה העיקרית של המבקשת בבקשתה היתה כי לפרוטוקול המכיל את עדותו של המשיב בהליך הפלילי חשיבות רבה להליך, ורק באמצעות המשיב יהיה ניתן להציג את הדברים כראיה לנכונות תוכנם. המשיב מצידו התנגד לבקשה, בשלל של טענות: כי אין היא מציגה טעם ראוי לפתיחה מחודשת של הדיון בתיק, הנמשך מזה 13 שנים ומצוי על סף סיומו; כי המבקשת מנסה לנהל מחדש את פרשת התביעה, לאחר שהתברר לה כי לא צלחה עד כה בתביעתה; כי המבקשת יודעת מזה זמן רב שאין בכוונתו להביא עדים מטעמו ובכל זאת נמנעה מלהגיש את בקשתה עד כה וכי היעתרות לבקשת המבקשת תביא לפתיחה מחודשת של הליך ההוכחות, תוך סרבול הדיון ולפגיעה בזכויות המשיב, אשר יתקשה לאתר עתה עדים ומסמכים הדרושים להתגוננות בפני ראיותיה החדשות של המבקשת.

512722316

 

4. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את הבקשה להבאת ראיות נוספות, בציינו כי המבקשת לא הצביעה על טעמים סבירים, אשר יצדיקו סטייה מן הכלל לפיו על בעל דין להביא את ראיותיו "בחבילה אחת". בית משפט קמא ציין כי

בהתאם לפסיקה הנוהגת, יש לבחון – בטרם הכרעה בבקשה להוספת ראיות – את השלב אליו הגיע הדיון, "פשטותה" של הראיה הנוספת, והאם המבקש היה ער לקיום הראיה במועד מוקדם יותר. כיוון שבמקרה דנן מדובר על ראיות שהמבקשת היתה ערה לקיומן זה מכבר, הבאתן תגרום לסיבוך הדיון, המצוי בשלב מתקדם ביותר (מה גם שהמשיב ייאלץ לסגת מהכרזתו שאין בכוונתו להביא עדויות ולפתוח בפרשת ההגנה), בית המשפט הנכבד מצא כי אין להתיר את הבאתן של הראיות. עוד הוסיף בית המשפט הנכבד כי בשים לב לכך שהתביעה הוגשה בסמוך לתום תקופת ההתיישנות (בשנת 1995) ופרשת התביעה הסתיימה כארבע שנים קודם למתן ההחלטה, אין לאפשר עוד את פתיחת המשפט מחדש.

 

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

 

5. בבקשתה למתן רשות ערעור מתמקדת המבקשת באותו נדבך בבקשתה להבאת ראיות שעניינו זימון המשיב לעדות, וטוענת כי בית המשפט לא נדרש לסוגיה ספציפית זו ולא נימק את סירובו להיעתר לחלק זה של הבקשה להבאת ראיות, אלא דן רק בשאלת הבאת הראיות הנוספות ככלל. המבקשת טוענת עוד כי מיד כאשר למדה על כך שאין בדעת המשיב להביא עדים מטעמו, בשנת 2006, עתרה להבאת ראיות נוספות מטעמה, והיא סבורה כי אין לזקוף לחובתה את התקופה הממושכת שבין סיום פרשת התביעה ועד להגשת הבקשה להבאת ראיות נוספות. המבקשת מציינת גם כי המשיב טען בסיכומיו בערעור שהוגש לבית המשפט העליון, לאחר סיום פרשת התביעה, כי בדעתו להביא עדויות וראיות מטעמו במסגרת פרשת ההגנה, ורק כאשר התיק חזר לבית המשפט קמא, הוא שינה טעמו. לגופו של עניין טוענת המבקשת כי עדותו של המשיב חיונית לבירור תביעתה, שכן רק באמצעותו ניתן יהיה להגיש ראיות הכרחיות וחיוניות להוכחת התביעה, וכי שגה בית המשפט המחוזי בסרבו לאפשר את הבאת עדותו של המשיב. בענין זה מנסה המבקשת להיבנות מן האמור ב-רע"א 4197/06 שירותי בריאות כללית נ' משה (לא פורסם, 20.6.2006; להלן: עניין משה)), שעניינו בזכות תובע לזמן לעדות נתבע שסירב להעיד. אשר ליתר הראיות שביקשה להביא, הרי שלסברת המבקשת, הארכת הדיון איננה מהווה טעם מספיק שלא לאפשר הצגת הראיות ואינה מהווה משקל נגד לעקרון-העל של חשיפת האמת. לדעת המבקשת, מן הצדק להיענות לבקשתה ויש להעדיף את חקר האמת על פני היעילות הדיונית במקרה דנן. המשיב, מצידו, הגיש תשובה מפורטת עד למאד, שבגדרה הוא חוזר על טענותיו בבית המשפט המחוזי, ותומך, כמובן, בהחלטה נשוא הבקשה.

 

6. בעקבות החלטתי מתאריך 23.1.2008, הודיעה המבקשת כי לבקשת הצדדים נדחה המועד להגשת סיכומים בתיק עד להכרעה בבקשת רשות הערעור, וזו הגיעה עתה, לאחר שנדרשתי לחזור ולעיין בכל טיעוני הצדדים ונפתולי המכלול.

 

דיון והכרעה

 

7. זימון עדים והיתר להבאת ראיות הם עניינים מובהקים שבסדרי דין, שלערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בהם, ואשר ערכאת הערעור תימנע ככלל מלהתערב בו (ראו: רע"א 2148/09 עיריית גבעתיים נ' חיוטין (לא פורסמה, 6.4.09) והאסמכתאות שם), אלא במקרים חריגים (ראו לדוגמה: רע"א 8562/06 פופיק נ' פזגז 1993 בע"מ (לא פורסם, 15.4.2007)), שהמקרה שלפנינו איננו נמנה עמם. כל שהמבקשת יכולה להשיג עליו במקרה דנן הוא – לכל היותר – דרך הפעלת שיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ענין שאיננו מצדיק מתן רשות ערעור.

93537300009

 

8. אף לגוף הדברים, נראה כי אין יסוד לטענות המבקשת. משהכריזה המבקשת כי "אלו עדיי", נסתיימה פרשת התביעה, והבאת ראיות לאחר מועד זה כפופה לשיקול דעתו של הערכאה הדיונית. כל הראיות שהמבקשת מעונינת להביאן עתה, היו ידועות למבקשת והיא היתה יכולה לפעול להבאתן כחלק מפרשת התביעה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, ואין כאן כל נימוק ראוי אשר יצדיק את הבאתן המאוחרת (ראו: ע"א 579/90 רוזין נ' בן נון, פ"ד מו(3) 738, 744-743 (1992) (להלן: עניין רוזין); רע"א 2137/02 אליהו ממן נ' פז חברת נפט בע"מ (לא פורסם, 30.7.2002)). המקרה שלפנינו דומה מעט בנסיבותיו לאלו שעלו בעניין רוזין ולפיכך מתבקש שאף התוצאה תהיה דומה. זאת ועוד – אחרת, אף ניסיונה של המבקשת להיבנות מעניין משה הנ"ל, בכל הנוגע לזכותה לזמן את המשיב לעדות נוכח סירובו להעיד, איננו מבוסס כל צרכו: אכן, כפי שקבע באותו מקרה חברי, השופט א' גרוניס, לבעל דין זכות עקרונית לזמן בעל דין שכנגד לעדות (כאשר חריג לכך הוא שבעל הדין מודיע כי הוא יעיד מטעמו, שאז אין להתיר זימונו כעד על ידי בעל דינו, אלא אם הפר את התחייבותו להעיד, שאז ניתן לשקול את זימונו להעיד מטעם בעל הדין שכנגד, אף שנסתיימה פרשת התביעה. ראו: שם, בפיסקאות 8 ו-11 לפסק הדין). ברם, במקרה דנן המבקשת לא עתרה במהלך פרשת התביעה לזמן את המשיב לעדות. המשיב אף לא התחייב, במהלך פרשת התביעה, להעיד כחלק מפרשת ההגנה (כל שהמבקשת יכולה להצביע עליו הוא אמירה של המשיב בבית המשפט העליון, כשנה ומחצה לאחר סיום פרשת התביעה, כי בכוונתו להביא עדים מטעמו (אף כי לא התחייב להעיד בעצמו) – הודעה ממנה נסוג אחר כך). רק זמן רב לאחר שנסתיימה פרשת התביעה, ולאחר שהמשיב הודיע לבסוף כי אין בדעתו להעיד, כפי זכותו, החליטה המבקשת כי ללא עדותו של המשיב תיפגע תביעתה, ועתרה לזימונו. בנסיבות אלה, לא עומדת עוד למבקשת זכות לחיוב המשיב להעיד (זכות שממילא כפופה, כמובן, לשיקול דעתו של בית המשפט, כאמור בסעיף 1(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971; וראו: רע"א 9055/07 שירותי בריאות כללית נ' נאצר (לא פורסם, 22.11.2007)), אלא היה עליה לשכנע את הערכאה הדיונית להתיר לה לחרוג מן הכלל לפיו היה עליה להביא את ראיותיה "בחבילה אחת". המבקשת עצמה היתה ערה לכך שהיא נעדרת זכות שבדין לעתור להבאת הראיות המאוחרת, ומטעם זה ממש התבססה בבקשתה על ההלכה ב-ע"א 189/66 ששון נ' קדמה בע"מ, בית חרושת למכונות וציוד, פ"ד כ(3) 477 (להלן: עניין קדמה), הקובעת כדלקמן:

 

 

"הפרוצדורה איננה מיטת סדום [כי אם] מסגרת רחבה וגמישה למדי ... החייבת להישאר כך גם כאשר קורית תקלה או כשבעל-דין עושה שגיאה במהלך המשפט הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל הדין האחר..." (שם, בעמ' 479).

 

ברם במקרה דנן, צדק בית המשפט המחוזי הנכבד בהזדקקו להלכה המשלימה לעניין קדמה, ולפיה:

 

"אמנם אין הפרוצידורה 'מיטת סדום', אבל גם מזרון סתם אין היא שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום. תקנות הדיון – מטרתן ליצור מסגרת נאותה כדי לאפשר לצדדים להגיע לחקר האמת בדרך היעילה ביותר, ולכן מן הראוי כי נקפיד ככל האפשר לקיימן" (ע"א 103/71 נורדיה נ' בכר, פ"ד כו(1) 320, 325 (1972)).

 

9. משמצא בית המשפט הנכבד כי לא מתקיימים כאן החריגים לכלל הבאת הראיות ב"חבילה אחת", ולעומת זאת מצא כי חידוש המשפט – כעשרים שנה לאחר היווצרות עילת התביעה הנטענת ובחלוף שלוש עשרה שנה של ניהול המשפט – יגרום הדבר לסרבול דיוני כבד ואף לפגיעה בזכויות המשיב, הרי שמוצדקת היתה קביעתו כי אין להיעתר לבקשת המבקשת להבאת ראיות נוספות.

 

10. נוכח כל האמור לעיל – דין הבקשה להידחות. בשים לב להתנהלותם של שני הצדדים, שלא היתה חפה מפגמים פרוצדורליים שונים – אין צו להוצאות.

 

ניתנה היום, י"ח בסיון התשס"ט (10.6.09).

 

 

 

 

תמצית פסק הדין:

- ראיות - הגשתן - ראיות נוספות

 

ביהמ"ש העליון דחה ערעור לפיו, יש לאפשר לתובעת להביא ראיות נוספות מטעמה לאחר שהסתיימה פרשת התביעה; נקבע, כי זימון עדים והיתר להבאת ראיות הם עניינים מובהקים שבסדרי דין, שלערכאה הדיונית שק"ד רחב בהם, ואשר ערכאת הערעור תימנע ככלל מלהתערב בכך, אלא במקרים חריגים; במקרה דנן, קביעת ביהמ"ש קמא כי לא מתקיימים החריגים לכלל הבאת הראיות ב"חבילה אחת", היתה מוצדקת.

 

בשנת 1995 הגישה המבקשת כנגד המשיב תביעה אישית אזרחית, בגין התנהלותו כמנכ"ל  חב' ביטוח אשר היתה קשורה בהסכם חוזי עם המבקשת. מס' שנים קודם לכן, הגישה המבקשת נגד המשיב ואחרים תביעה אזרחית בעניינים בעלי זיקה לתביעה הנוכחית, תביעה אשר הסתיימה בהסכם פשרה (להלן: התובענה הראשונה). בשנת 2003 השלימה המבקשת את הבאת העדים והצגת הראיות מטעמה בתובענה השנייה והכריזה: "אלו עדיי".  בדיון שנערך בשנת 2006 הכריז המשיב, אשר לא נדרש להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו קודם לכן, כי אין בכוונתו להביא עדים וראיות מטעמו בתובענה השנייה. בעקבות זאת, הגישה המבקשת בקשה להתיר לה "הבאת ראיות נוספות".

 

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בציינו כי המבקשת לא הצביעה על טעמים סבירים, אשר יצדיקו סטייה מן הכלל לפיו על בעל דין להביא את ראיותיו "בחבילה אחת". עוד ציין כי בהתאם לפסיקה הנוהגת, יש לבחון, בטרם הכרעה בבקשה להוספת ראיות, את השלב אליו הגיע הדיון, "פשטותה" של הראיה הנוספת, והאם המבקש היה ער לקיום הראיה במועד מוקדם יותר. כיוון שבמקרה דנן מדובר בראיות שהמבקשת היתה ערה לקיומן זה מכבר, הבאתן תגרום לסיבוך הדיון, המצוי בשלב מתקדם ביותר.

 

כנגד החלטה זו עותרת המבקשת. לטענתה, עדותו של המשיב חיונית לבירור תביעתה, שכן רק באמצעותו ניתן יהיה להגיש ראיות הכרחיות וחיוניות להוכחת התביעה. כמו כן נטען כי במקרה דנן, יש להעדיף את חקר האמת על פני היעילות הדיונית.

 

בית המשפט קבע:

זימון עדים והיתר להבאת ראיות הם עניינים מובהקים שבסדרי דין, שלערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בהם, ואשר ערכאת הערעור תימנע ככלל מלהתערב בו, אלא במקרים חריגים, שהמקרה דנן איננו נמנה עמם. כל שהמבקשת יכולה להשיג עליו במקרה דנן הוא - לכל היותר - דרך הפעלת שיקול דעתה של הערכאה הדיונית, עניין שאיננו מצדיק מתן רשות ערעור.

 

אף לגוף הדברים, נראה כי אין יסוד לטענות המבקשת. משהכריזה המבקשת כי "אלו עדיי", נסתיימה פרשת התביעה, והבאת ראיות לאחר מועד זה כפופה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. כל הראיות שהמבקשת מעוניינת להביא עתה, היו ידועות למבקשת והיא היתה יכולה לפעול להבאתן כחלק מפרשת התביעה, ואין כאן כל נימוק ראוי אשר יצדיק את הבאתן המאוחרת.

 

באשר לפסיקה עליה נסמכת המבקשת בכל הנוגע לזכותה לזמן את המשיב לעדות נוכח סירובו להעיד, אכן לבעל דין זכות עקרונית לזמן בעל דין שכנגד לעדות, ברם, במקרה דנן המבקשת לא עתרה במהלך פרשת התביעה לזמן את המשיב לעדות. המשיב אף לא התחייב, במהלך פרשת התביעה, להעיד כחלק מפרשת ההגנה. רק זמן רב לאחר שנסתיימה פרשת התביעה, ולאחר שהמשיב הודיע לבסוף כי אין בדעתו להעיד, כפי זכותו, החליטה המבקשת כי ללא עדותו של המשיב תיפגע תביעתה, ועתרה לזימונו. בנסיבות אלה, לא עומדת עוד למבקשת זכות לחיוב המבקש להעיד,  אלא היה עליה לשכנע את הערכאה הדיונית להתיר לה לחרוג מן הכלל לפיו היה עליה להביא את ראיותיה "בחבילה אחת".

 

משמצא בית המשפט קמא כי לא מתקיימים כאן החריגים לכלל הבאת הראיות ב"חבילה אחת", ולעומת זאת מצא כי חידוש המשפט - כעשרים שנה לאחר היווצרות עילת התביעה הנטענת ובחלוף שלוש עשרה שנים של ניהול המשפט - יגרום לסרבול דיוני כבד ואף לפגיעה בזכויות המשיב, הרי שמוצדקת היתה קביעתו כי אין להיעתר לבקשת המבקשת להבאת ראיות נוספות.

 

 

הבקשה נדחתה.

 

511777098