מראה מקום: פדאור 12 (2) 751

 

 

 תגיות: אישור פסק בורר

 

 

 

 

93537719029

 

 

1. בהפ"ב 29580-07-11 הוגשה בקשה לאישור פסק בוררות של בית הדין לממונות שעל יד המועצה הדתית ירושלים, מיום 13.4.11, בנוגע לסכסוך שבין ועד הבית ברחוב שאולזון 50 לבין המשיב, גדעון עטיה, המתגורר באותו בנין.

2. נגד בקשה זו הגיש המשיב בקשה משלו לביטול פסק הבורר בהפ"ב 22917-08-11.

3. לאחר ליבון טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, התברר כי פסק הבוררות אשר הוגש לאישור אינו חתום על ידי הדיינים שישבו בדין, ומעל פסק הדין מתנוססת רק חותמת של מזכירות בית הדין עם חתימה הנראית כחתימת המזכירות בלבד. אי לכך, העלה ב"כ המשיב טענת סף, לפיו יש לדחות על הסף את הבקשה שהוגשה לאישור הפסק עקב העדר חתימות הדיינים.

4. בהחלטתי מיום 23.10.11 נתתי לב"כ ועד הבית (דאז), עו"ד פוגל, אורכה של 14 יום להגשת בקשה מתוקנת לאישור פסק הבורר, שבה יכלול את התייחסותו המפורטת בכל הנושאים שעלו בדיון ואשר עליהם הצביע בית המשפט כליקויים לכאורה בבקשתו המקורית, לרבות, העדר חתימות הבוררים על פסק הבוררות שהוגש לאישור. זאת, לאחר שעו"ד פוגל ציין כי למיטב הבנתו חתמו הדיינים על ההעתק המקורי של הפסק, כך שאין המדובר אלא בטעות טכנית בכך שהעתק הפסק אשר הוגש לאישור אינו צילום של המקור החתום, אלא העתק מתאים למקור שהוציאה המזכירות של בית הדין, ואשר בו אכן לא מופיעות חתימות הדיינים.

5. דא עקא, גם בתום 14 הימים האמורים לא הגיש עו"ד פוגל העתק של פסק בוררות מקורי חתום; ולאחר שוועד הבית החליף את ייצוגו, הגיש ב"כ הוועד החדש, עו"ד צבי שטרסברג, מסמך חדש מאת בית הדין לממונות, מיום 20.11.11, שמנוסח כ"הבהרה" לפסק הדין המקורי, ואשר בו חוזרים הדיינים על הממצאים וההכרעות שבפסק הדין המקורי שהוגש לאישור; ועל החלטת הבהרה זו אכן חתומים שלושת הדיינים.

6. גם למסמך חדש זה התנגד ב"כ המשיב, בטוענו כי אין בו כדי לרפאות את הליקוי שבפסק הדין המקורי, וכי אין במסמך שהוגש כדי למלא אחר הוראות בית המשפט בהחלטתו מיום 23.10.11 האמורה, לפיה היה על וועד הבית להגיש העתק של פסק הדין המקורי כשהוא חתום על ידי הדיינים, ולא להגיש הבהרה מאוחרת, ככל שתהיה היא חתומה על ידם. בתמיכה לעמדתו מפנה ב"כ המבקש לה"פ 534/00 רקפת שיווק נייר בע"מ נ' אברהם זלצמן (פורסם במאגרים, מיום 11.10.01) שניתן בבית משפט זה על ידי כב' השופטת יהודית צור, ואשר בו נקבע מפורשות כי אין לקבל הבהרה מאוחרת לפסק בוררות מקורי לא חתום, וכי בעצם אין דרך לרפאות את הפגם שבהעדר החתימות באמצעות מתן החלטות או הבהרות מאוחרות יותר.

7. בתגובה לטיעונים אלה המשיך ב"כ וועד הבית במאמציו להכשיר את פסק הדין המקורי, והגיש מסמך חדש נוסף: הפעם, הגיש העתק של פסק הדין המקורי שהוגש לאישור, אלא שהמסמך עתה חתום על ידי שלושת הדיינים, כשהם מציינים בכתב יד בתחתית העמוד כי "חתימותינו הנ"ל נחתמו היום יום שני ז' בטבת תשע"ב, לפי דרישת בית המשפט"; הווה אומר, שצירפו רק עתה את חתימותיהם לפסק אשר במקור אכן לא היה חתום כלל. עם זאת, טוען כעת ב"כ וועד הבית כי לאחר ההגשה האחרונה מונח בפני בית המשפט פסק דין בוררות מלא ושלם, כולל חתימות הדיינים, החתומים על פסק הדין המקורי, ולא על הבהרה או החלטה מאוחרת יותר. אי לכך, טוען ב"כ וועד הבית כי בכך הצליח לרפאות את הפגם אשר בבסיס טענת ב"כ המבקש.

דיון והכרעה

8. סעיף 20 לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968 (להלן: "החוק"), קובע כדלהלן:

פסק בוררות יהיה בכתב וייחתם על ידי הבורר בציון תאריך החתימה; בבוררות לפני בוררים אחדים, די בחתימת רובם אם צויין בפסק ששאר הבוררים אינם יכולים או אינם רוצים לחתום עליו.

על בסיס הוראות המחוקק האמורות, קבעה כב' השופטת צור בפסק דין רקפת הנ"ל, בנסיבות דומות לאלו שלפניי, כדלהלן:

יסודות ה"כתב" המפורטים בסעיף 20 לחוק הם קונסטיטוטיביים ולא ניתן להתנות עליהם. סעיף 20 לחוק המורה בבירור כי פסק הבורר צריך להיות חתום על ידי הבורר. לא נחתם הפסק, גם אם הוכן בשלמותו, אין זה פסק בורר שניתן כדין.

בענייננו, מלכתחילה טענה המבקשת כי די בחתימת מזכיר בית הדין לממונות בירושלים (להלן - בית הדין לממונות) וכי הנוהג בבית הדין לממונות הינו כי מזכיר בית הדין חותם על ההחלטות ופסקי הדין המודפסים שמוציא בית הדין (עמ' 5 לתגובת המבקשת מיום 3.5.01, נספח ב' לתגובה).

ביום 7.6.01 ביקשה המבקשת לצרף מסמך נוסף בטענה שהוא העתק נאמן למקור של פסק הבורר שצורף לבקשה, אלא שהפעם הוספו לו חתימותיהם של שני הדיינים. אין לקבל דרך זו. לא ניתן לחתום היום על פסק שניתן לפני שנתיים. המבקשת טוענת כי מטרת הגשת הפסק הנוסף אינה להחליף את פסק הבוררות שאישורו מתבקש, אלא לאשר את תוכנו באמצעות הדיינים שנתנו את הפסק המקורי. אין לקבל דרך זו. הוראת סעיף 20 לחוק הבוררות מחייבת את הבוררים לחתום על פסק הבוררות. עוד קובע החוק כי הבוררים יחתמו על הפסק בציון תאריך החתימה ומכאן שתאריך חתימת הפסק הוא יום מתן הפסק. בענייננו, הפסק אותו מבקשת המבקשת לאשר אינו חתום על ידי הבוררים ואילו המסמך החדש מושא הבקשה בפני, נחזה להיות פסק חתום על ידי הבוררים כשתאריך החתימה הוא לפני שנתיים, כאשר אין חולק כי החתימה הוספה רק היום. מסמך זה לקוי על פניו שכן הוא נחזה להיות פסק בוררות חתום כדין ביום מתן הפסק (לפני שנתיים) למרות שאין חולק כי נחתם היום. טענת המשיבה כי היה פסק בוררות חתום כדין אך הוא נעלם מתיק הבוררות היא טענה עובדתית ומכל מקום אין היא עולה מהמסמך שאינו תואם את הפסק המקורי והעיקר אינו תואם את מה שהוא נחזה להיות על פניו.

עינינו הרואות, איפוא, שאם בעת מתן פסק הדין לא חותמים הבוררים עליו, אין כלל בפני בית המשפט פסק דין כלשהו לאישור. על כן, גם אי אפשר לבוררים להוציא מתחת ידם בשלב מאוחר יותר "הבהרות" כלשהן לפסק הדין הלקוי המקורי, מאחר שהבהרות ניתן להוציא, אם בכלל (לפי סעיף 22 לחוק), רק לפסק דין שכבר ניתן כדין; בעוד שפסק דין לא חתום הרי אינו קיים בעיני החוק, ועל כן אין כל בסיס אשר עליו ניתן להוציא הבהרות. זאת ועוד, לפי פסק דין רקפת הנ"ל, גם אי אפשר לבוררים להוציא בשלב מאוחר כלשהו העתק של הפסק המקורי אשר אליו יצרפו הפעם את חתימותיהם. צירוף מאוחר של חתימות לפסק דין שניתן תקופה ארוכה לפני כן, לא ייחשב כחתימה תקינה של פסק הדין, ובפרט אם החתימות מצורפות רק לאחר שהפסק המקורי מוגש לאישור בית המשפט ללא החתימות האמורות.

9. הלכה זו באה לידי ביטוי פעם נוספת בהחלטתו של כב' השופט כרמל בה"פ (י-ם) 6375/07 יצחק שמעון נ' הזית – עמותה לשיכון רווחה ודת (פורסם במאגרים, מיום 22.5.08), בו נקבע כי

הוראות סעיף 20 לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968 קובעת: "פסק בוררות יהיה בכתב וייחתם על ידי הבורר בציון תאריך החתימה". יסודות אלה הם מהותיים ולא ניתן להתנות עליהם. משקבע המחוקק, בבירור, כי פסק הבורר צריך להיות חתום על ידי הבורר, כי אז משלא נחתם הפסק, גם אם הוכן בשלמותו, אין זה פסק בורר שניתן כדין. הולמים לענייננו דברי כב' השופטת י. צור בה"פ 534/00 זלצמן נ' רקפת שיווק נייר בע"מ (לא פורסם), אליו הפנה המבקש בטענותיו.

10. גם המלומדת הפרופ' אוטולנגי (בספרה בוררות דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת, 2005, בעמ' 756) מסכמת את ההלכה הרלבנטית בהתאם לאמור לעיל:

מי צריך לחתום על הפסק? ברור מאליו שהבורר שדן בסכסוך, הוא שצריך לחתום על הפסק. החתימה כאן משמשת לא רק כראיה לכך, שהבורר הוא שנתן את הפסק ולא אחר, אלא גם כחתימת קיום בלעדיה אין. אין לקבל כפסק בורר מסמך החתום על ידי מישהו אחר, שאינו האדם אשר כיהן כבורר.

(ובה"ש 20 בעמ' 756 הנ"ל, אף מפנה פרופ' אוטולנגי לפסק דין רקפת האמור כבסיס למסקנתה בטקסט המצוטט לעיל).

11. מכל האמור עולה כי פסק הבוררות שהוגש לאישור לקוי בליקוי מהותי ועקרוני, אשר מונע מבית המשפט מלהיענות לבקשת וועד הבית לאישורו, והבקשה לאישור פסק הבורר נדחית בזה.

12. אוסיף ואציין כי אומנם מוכרת עמדתה של ההלכה היהודית, לפיה אין עקרונית כל חובה מטעם הדיינים שיחתמו על פסקי דיניהם. אני מפנה, לדוגמא, לספרו של הרב יועזר אריאל, דיני בוררות (הוצאת מכון "שער המשפט", והנהלת בתי הדין הרבניים, תשס"ה) שם מסכם הרב אריאל את ההלכה (בעמ' שנט – שס) כדלהלן:

האם יש צורך בחתימות הדיינים על פסק הדין, כדי שפסק הדין יקבל תוקף הלכתי? במשנה במסכת סנהדרין (כט,א) נאמר: "גמרו את הדבר, היו מכניסין אותן, הגדול שבדיינים אומר, איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב". עולה מכאן שפסק הדין חל באמצעות הודעה בעל פה על ידי אב בית הדין. גם במסכת בבא מציעא (טז, ב, יז,א) נאמר: "אמר רב נחמן, אמרו לו צא תן לו, ואמר פרעתי – נאמן". משמע מדברי רב נחמן שפסק הדין חל באמירה בלבד, ללא חתימה על פסק הדין, וראה רש"י שם, (ד"ה "צא תן לו"): "שפסקו לו דינו בבי"ד, שציוו עליו לתת לו".

ברם, למרות האמור, מציין הרב אריאל גם את הדברים הבאים:

על אף שפסק הדין חל בהודעה בעל פה, מכל מקום אם אחד הצדדים מבקש מבית הדין שיכתבו ויחתמו לו על פסק הדין, בית הדין כותב וחותם לו על השטר. כך נפסק בשולחן ערוך (חו"מ יט,ב): "שאל אחד מבעלי הדין, שיכתבו לו הפסק דין (בדרך שנתבאר לעיל סי' יד,ד) אין מזכירים לא שם המזכים ולא שם המחייבים, אלא כותבים סתם: פלוני בא עם פלוני בעל דינו לפני בית דין, ומדבריהם יצא פלוני זכאי ופלוני חייב".

13. זאת ועוד, מתוך היכרותו של ההווי המשפטי שבמדינת ישראל, לפיו לא יזכה פסק בוררות לאישורו של בית המשפט האזרחי ללא חתימות הדיינים, מוסיף הרב אריאל ומציין בספרו (שם): "בזמן הזה יש צורך שהדיינים יחתמו על פסק הדין, כדי שיהיה ניתן לבצע את פסק הדין בהוצאה לפועל, כי על פי חוק הבוררות יש צורך שפסק הדין ייחתם על ידי הבוררים".

14. על בסיס האמור, ניתן אף להסיק כי בימינו, כשקיימת סבירות גבוהה שהזוכה בדין תורה יבקש להגיש את פסק הבוררות לאישורו של בית המשפט האזרחי כדי שניתן יהיה להגישו לאכיפה, חזקה עליו שהינו מבקש מהדיינים שיחתמו על פסק דינם, גם אם לא אמר כך במפורש, על מנת שהפסק שבידיו יעמוד לא רק בדרישות ההלכה אלא אף בדרישות החוק; ועל כן, מן הראוי שדיינים הדנים בדין תורה יראו את עצמם כמחויבים הלכתית, כברירת מחדל, לצרף את חתימותיהם לפסקי הבוררות שמוציאים מתחת ידיהם, בהתאם להלכה הקבועה בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן יט, ב הנ"ל.

השווה, לעניין זה, שאלות ותשובות ציץ אליעזר (הרב אליעזר יהודה ולדנברג, ירושלים, 1916-2007,), חלק כ', סי' סה; פרופ' אליאב שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני (ירושלים, תשע"א), כרך ב', עמ' 1144 – 1147.

15. לדברים דלעיל יש להוסיף כי בבתי דין הרבניים הממלכתיים נקבע זה מכבר בתקנות הדיון, תשנ"ג, כי "כל החלטה בכל פסק דין ייחתמו על ידי כל הדיינים שישבו בדין" (תקנה קי"א), וכן, כי לא יינתן כל תוקף להחלטה או לפסק דין של בית הדין כל עוד לא נכתבו ונחתמו כאמור בתקנה קיא (תקנה קי"ב).

אמנם, תקנות הדיון הנ"ל אינן חלות על בתי דין שאינם בתי דין רבניים ממלכתיים. עם זאת, הרי שממכלול המקורות דלעיל עולה כי קיימת מודעות, לפחות במקצת בתי הדין הדנים לפי דין תורה, כי עליהם לדאוג לכך שהדיינים עצמם יחתמו על פסקי דיניהם, על מנת שניתן יהיה להגישם לאישור ולאכיפה במערכת המשפטית האזרחית. מן הראוי, אם כן, לבקש מכל בתי הדין לממונות העוסקים בבוררות שיתחשבו בדרישה בסיסית זאת של חוק הבוררות, על מנת שהצדדים המתדיינים בפניהם יוכלו לצאת מבית הדין בידיעה ברורה שיוכלו להגיש לאישור כל פסק דין שבו יזכו בבוררות, ללא שתתעורר שוב ושוב בעיית העדר החתימות, כפי שקורה היום בבית משפט זה במספר לא מעט של תיקים.

16. על בסיס כל האמור, וכאמור לעיל, הבקשה לאישור פסק הבורר - נדחית.

17. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד על מבקשי האישור, בסך 3,000 ₪.

ניתן היום, י"ג טבת תשע"ב, 08/01/2012, בהעדר הצדדים.

511358078