מראה מקום: פ"ד ל (1) 514

 

אודות פסק הדין

 בג"צ מס' 600/75

 

   אפרים קורן

 

 נגד

 

   1. שר הבטחון

   2. מפקד אזור יהודה ושומרון

 

 בבית-המשפט  העליון  בשבתו  כבית-משפט  גבוה לצדק [4.12.75]

 

לפני השופטים ברנזון, י' כהן, שמגר

 

 העותר מבקש להוציא צו-על-תנאי המורה לשר הבטחון לעצור את מתנחלי אלון מורה.

 

 בית-המשפט הגבוה לצדק פסק - א. (1) שיטת המשפט בישראל אינה מכירה בתביעת הפרט בשם הציבור, ומתנה את זכות הפניה לערכאות ביכלתו של העותר להצביע על פגיעה ישירה ומוחשית.

 

 (2) האינטרס עליו מצביע העותר דנן הוא ערטילאי וסתמי מכדי להקנות לו מעמד בענין ההתנחלות.

 

 ב. מי שמבקש להביא בפני בית-המשפט הגבוה לצדק תלונתו על כך שהרשויות המופקדות על אכיפת החוק אינן מפעילות סמכותן, חייב תחילה להצביע על כך שפנה לרשויות המוסמכות לכך וביקש פעולתן, והן מיאנו שלא כדין לפעול בגדר חובותיהן על-פי חוק.

 

 פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

 

 [1] בג"צ 107/50 - חיים אריאב נגד זלמן שז"ר, שר החינוך והתרבות:

 פד"י, כרך ה, ע' 523, 532; פי"ם כרך ה, ע' 83.

 [2] בג"צ 40/70 - ישראל בקר נגד שר הבטחון, ואח': פד"י, כרך כד(1), ע' 238,

 247.

 [3] בג"צ 287/69 - שמחה מירון נגד שר העבודה, ואח':

 פד"י, כרך כד(1), ע' 337.

 [4] בג"צ 295/65 - הלל אופנהימר, ואח' נגד שר הפנים והבריאות:

 פד"י, כרך כ(1), ע' 309, 335.

 [5] בג"צ 100/64 - מטעי עמק הארזים בע"מ נגד הממונה על מחוז ירושלים ויושב-ראש הוועדה המחוזית לבנין ולתכנון עיר, ירושלים (י' ישעיהו), ואח': פד"י, כרך יח(2), ע' 278, 280.

512258853

 

 הערות:

 

 לזכות עמידה בבג"צ, עיין: בג"צ 189/74 - מיכאל ברונו, ואח' נגד הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, ירושלים, ואח': פד"י, כרך כט(1), ע' 492 והערה 2 שם;

 פרופ' א' רובינשטיין, מעמד העותר בבג"צ התובע שלילת זכותו של הזולת, הפרקליט, כרך כז, ע' 499.

 

 

= 515 =

93536836546

 

 

 

 עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה.

 

העותר טען לעצמו.

 

החלטה

 

 השופט שמגר: 1. העותר שבפנינו מבקש כי יוצא צו-על-תנאי נגד שר הבטחון ונגד מפקד אזור יהודה והשומרון בצה"ל, מכוחו יידרשו לנמק מדוע לא ינקטו צעדים, שהם בסמכותם לפי תחיקת אזור יהודה ושומרון, כדי לעצור ולהביא לדין את "האנשים הנמצאים באזור תחנת הרכבת הישנה - סבסטיה בשטח יהודה ושומרון סמוך לעיר שכם, ללא היתר במשך תקופה העולה על 48 שעות והקוראים לעצמם מתנחלי אלון-מורה" וכן מדוע לא ינקטו פעולות כדי למנוע הישארותם בשטח של המתנחלים הנ"ל.

 

 בתארו את זיקתו לנושא שבפנינו מציין העותר בבקשתו כי הוא אזרח ותושב מדינת ישראל וממלא תפקיד של מרכז ארצי של הדור הצעיר של מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"מ); לטענתו של העותר פוגעים מעשיהם של המתנחלים בעותר אישית ובפעולותיו החינוכיות בקרב הדור הצעיר וכן בקשריו החברתיים והפוליטיים עם תושבי יהודה והשומרון. טיבה וטבעה של הפגיעה האישית הנ"ל לא הובהרה בעתירה.

 

 2. לדעתנו אין העתירה שבפנינו מגלה עילה להפעלת סמכויותיו של בית-משפט זה.

 

 השאלה הראשונה הניצבת בפנינו היא, אם לעותר זכות עמידה, כמשמעותו של מונח זה על-פי דין, בפנותו לבקש התערבותו של בית-משפט זה. אשר לכך, הרי ככל שניתן להסיק מן האמור בעתירה, התשובה לשאלה זו - שלילית היא. כפי שנפסק לא אחת, לא די לצורך הקניית מעמד לאדם העותר לבית-המשפט הגבוה לצדק, כי הוא מעוניין בכך שלא ייעשה דבר פלוני, הנעשה לדעתו שלא כחוק. לא כל איש מן הציבור יכול להניע את בית-המשפט לפעולה בכגון דא, אלא חייב הוא להצביע על ענין אישי של ממש הכרוך בכך. ענינו האישי של עותר יכול שילבש לבוש של פגיעה בזכות חוקית מוגדרת שלו או של ציבור עליו הוא נמנה או של פגיעה באינטרס אישי מוחשי וישיר. (בג"צ 107/50, אריאב נ' שר החינוך, (1), בע' 532; בג"צ 40/70, בקר נ' שר הבטחון, (2), בע' 247; בג"צ 287/69, מירון נ' שר העבודה, ואח' (3).) לשון אחרת, שיטת המשפט בישראל איננה מכירה בתביעת הפרט בשם הציבור ומתנה את הזכות הפניה לערכאות ביכלתו של העותר להצביע על פגיעה ישירה ומוחשית (בג"צ 295/65, אופנהימר, ואח' נ' שר הפנים והבריאות, (4), בע' 335).

 את נסיבותיו של המקרה שבפנינו תואמים הדברים שנאמרו לענין זה על-ידי חברי הנכבד השופט ברנזון ב-בג"צ 100/64, (5), בע' 280:

 

 "חושבני כי נרחיק לכת ביותר אם נכיר בעותרת כבעלת מעמד לפנינו בענין זה. היא אינה דורשת דבר לעצמה.... אלא דורשת נקיטת אמצעים

 

 

= 516 =

 

 

 נגד הזולת. כבר אמרנו פעמים הרבה, כי.....נקיטת או אי-נקיטת אמצעים על-ידי רשויות ציבוריות נגד פלוני אינם ענין בשביל בית-משפט זה לענות בו על-פי בקשה של אלמוני, אלא אם הוא מוכיח שיש לו מעמד חוקי בדבר."

 

 האינטרס עליו הצביע העותר בפנינו הוא ערטילאי וסתמי מדי כדי להקנות לו מעמד בסוגיה שבפנינו, כי הרי זיקתו לענין היא בעיקרה בתרעומתו של שיטת הפעולה של רשויות הבטחון, בנושא הנ"ל, מבלי שענינו האישי הישיר יהיה כרוך בדבר באופן ממשי.

 

 3.   זאת ועוד, מי שמבקש להביא בפני בית-משפט זה תלונתו על כך שהרשויות האזרחיות או הצבאיות המופקדות על אכיפת החוק אינן מפעילות סמכותן, חייב תחילה להצביע על כך שפנה לרשויות המוסמכות לכך, בהתבססו על אחת מהוראות החוק החלות על הענין וביקש פעולתן וכי הללו מיאנו שלא כדין לפעול בגדר חובותיהן על-פי חוק. לשון אחרת, אף אם הנפגע הוא בעל זכות עמידה בפני בית-משפט זה איננה פתוחה בפניו דרך הפניה הישירה לבית-המשפט הגבוה לצדק (פרט למקרים יוצאים-מן-הכלל שאין ענינם לכאן), אלא אם הקדים ופנה תחילה אל הרשויות המופקדות על הענין נשוא הבקשה, וזאת לא עשה העותר שבפנינו. פעולה מוקדמת כמתואר, היא מאפשרת לבית-משפט זה בין היתר, להסיק, לפחות לכאורה, מה נימוקיה ושיקוליה של הרשות עליה מלינים ואם יש אכן מקום להפעלת סמכויותיו של בית-משפט זה.

 

 לאור האמור לעיל החלטנו לדחות את העתירה, על יסוד האמור בה, באשר אינה מראה על פניה עילה להפעלת סמכויותינו.

 

 ניתן היום, ל' בכסלו תשל"ו (4.12.1975).

 

 

 

 

מפתח עניינים:

- משפט מינהלי - בג"צ - זכות עמידה

 

פגיעה מוחשית וישירה כתנאי לזכות עמידה - לעותר אין מעמד בענין ההתנחלות בהיות האינטרס עליו הוא מצביע ערטילאי וסתמי.

 

 תגיות: זכות עמידה בבג"צ

512240561